מכתב הרברבנים
מכתב הרבנים נגד השכרת דירות לערבים, מכתב הרבנים בזכות קצב, מכתב החרם על אריאל, מכתב הסרבנים - אין באף אחד מאלו שום דבר מוחשי. אם הם לא יופיעו בכותרות, איש מאיתנו לא יושפע מהם, אז למה להתרגש?
רבנים בזמנם החופשי כותבים מכתבים. המון מכתבים. כנראה שככה זה כשאין פייסבוק. בהקשר זה, פעולה מבורכת פעלו השבוע כמה מרבני הציונות הדתית. כוונתי לכותבים נגד מכתב הרבנים שתמך בנשיא משה קצב. הנימוק העיקרי להפקת המכתב הייתה הקביעה: "הציבור איבד אמון בתורה". בעניין זה אינני סבור שמראש היה לציבור איזה אמון בתורה, אך זה נושא למאמר אחר.
מן העבר השמאלי של כותבי המכתבים, אנו חוזים תכופות בז'אנר מכתבים יומרני לא פחות. מכתבי שמיניסטים, סרבנים ואנשי רוח. איני יודע מה מפחיד יותר את האזרח הישראלי - למצוא בתיבת הדואר שלו מכתב מרשות המיסים, "מכתב רבנים", או שמא "מכתב מאנשי רוח ישראליים".
אך מה התוקף של מכתבים אלו, ומדוע אנו כל-כך נוטים להתרגש מהם?
נניח שמחר יוציא איגוד האינסטלטורים הישראלי מכתב תמיכה באנס מורשע. מה יתרון יש ל"מכתב השרברבנים", אל מול מכתב הרבנים? או במידה שיפרסם מחר "קונגרס האורתודנטים הציוני" גילוי דעת נגד השכרת דירות לערבים - איזה תוקף יש לו? האם איש הרוח מטעם עצמו קרוב אל האמת המוסרית יותר מן האורתודנט?
אין להם חיילים
לרבנים ולאנשי הרוח יש, בעיני עצמם, תוקף נעלה מליתר הברואים. אלו בשם "הרוח" ואלה בשם אלוהי השמים. אמת מוסרית-אוניברסלית מול אמת אלוהית. לא לחינם מדובר בערכים מופשטים, כאלו שאיש מאיתנו אינו יכול לתפוס באמת בחושיו. לו היה ניתן לכמת או למדוד את אותה "רוח", את אותו האל, היו סוכניהם עלי אדמות מתגלים במערומיהם.
"אנשי הרוח" אינם מפריעים לי. מדוע? מפני שבהם יש לנהוג לפי הכלל "רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק". ניתן לקרוא את ספריהם או להיחשף לרעיונותיהם במידה שיש להם ערך כל שהוא. את חרצני הסרבנות וקליפות ההתנשאות ניתן להשליך. טרם הבחנתי בגדודי מועדון הקוראים של עמוס עוז, או ארמיות הדוקטורנטים של פרופ' שטרנהל העולים בטנקים על עפרה.
לגבי הרבנים, העניין לכאורה שונה. אלו, כביכול, מחזיקים מילציות מזוקנות החמושות באמונה עוורת. אבל רק לכאורה. מעטים הרבנים שבאמת מסוגלים להוציא חיילים לרחובות. עיקר תהילתם נשען על הבאזז התקשורתי של מכתביהם, חרמותיהם וקונמיהם.
נראה אתכם בפייסבוק
מי שנותן תוקף למכתבי המדון הללו זו אך ורק התקשורת. כל עוד מכתבי רבנים וסרבנים מופיעים בכותרת הראשית, כולנו נזדעק ונתרגש. אם יבליחו מן העמוד האחורי של המקומון "חדשות בקעת שנער", איש מאתנו לא
יושפע מהם. מסקנה: אין במכתבים הללו דבר מוחשי.
רבנים ו"אנשי רוח" הם לרוב רק אנשים הלוקחים רעיונות ברצינות תהומית מדי. לכן, הדרך הטובה ביותר להתמודד עמם, היא פשוט להתעלם מהם. אם לא ננהג כך נמצא עצמנו נסערים חדשות לבקרים. פעם בשל חרם "רוחני" על תיאטרון הפרינג' של חוות מעון ואחר כך בגלל מכתב תמיכה "רבני" ב"אחינו הרב מועמאר קדאפי שליט"א, איש תם יושב אהלים". לא חבל?
בכלל, מכתבים זה נורא סבנטיז. מי שולח היום מכתבים? אדרבה, יפתחו הכתבנים למיניהם עמודי מעריצים לרעיונתיהם בפייסבוק. או-אז נראה אם מי מהם יקבל יותר מעשרים "לייקים".
לפנייה לכתב/ת 
