כשנפגשתי עם קדאפי

מודה בעובדות, אולם מכחיש את האשמה: באפריל אשתקד ביקרתי בלוב, במסגרת משלחת של ערביי 48, שבמהלכה נפגשנו בעיר סרת, באוהל מודרני וממוזג עם השליט מועמר קדאפי. שלושה ימים הספיקו לי להבין כי מדובר במדינת משטרה, צבא ומודיעין, שכן השלטונות מנעו מאיתנו לפגוש אזרחים מן השורה.

היום, בעיצומה של המהפכה של העם הלובי להדחת השליט האכזרי, ששולט

 ביד רמה וברברית, ומבצע טבח בעם שלו, מתעסק השיח הציבורי בישראל בכלל, ובמגזר הערבי בפרט סביב הביקורת, כאשר חיצי הביקורת המורעלים מופנים כלפי חברי המשלחת.

הוויכוח הוא כשלעצמו לגיטימי, אולם משפט השדה שמתנהל לחברי המשלחת חורג מכול פרופורציה: לא הגענו ללוב על מנת לשנות את המשטר, הביקור נערך במסגרת ביקורי הקשר (אלתאוסול בערבית) בין הערבים הפלסטינים, שנגזר עליהם לחיות במדינת היהודים, לבין הערבים מהמפרץ עד האוקיאנוס.

המשלחת הישראלים עם קדאפי (באדיבות אתר פאנט)

שכן אנו, הפלסטינים בישראל, חלק בלתי נפרד מהאומה הערבית. חובתנו הלאומית והמוסרית לשמור על קשר עם אחינו בכול מקום. אם נאמץ לעצמנו דפוס התנהגות, לפיו לא נבקר במדינה ערבית זאת או אחרת משום שהמשטר ריאקציונר, אזי, תודה לאל, נישאר במולדתנו ולא במדינתנו, שכן הדמוקרטיה לצערי הרב רחוקה אלף שנות אור ודור משליטי ערב, ללא יוצא מן הכלל. והנה וידוי אישי: שלטונות מצרים הודיעו לכותב שורות אלה לפני כעשור שהוא אישיות בלתי רצויה (Persona Non Grata), ומנעו את כניסתו עד עצם היום הזה.

זעזוע בטריפולי

הביקור, צריך להודות באמת המרה, חשף אותנו לשיטות שונות ומשונות של הטעיות, פרי דמיונם החולה של האחראים הלובים: מרבת עמון יצאנו במטוס פרטי לטריפולי, נחתנו בשדה תעופה צבאי, משם הובלנו לבית מלון חמישה כוכבים, כל אחד וחדרו.

בלילה הראשון טיילתי ברגל לכיוון החוף הקרוב. לא אשכח את הצחנה והלכלוך. התקדמתי עוד 100 מטרים וגיליתי שיש בקרבת מקום שוק. נדהמתי, בלשון עדינה. ההבדל בין בית המלון לבין הרוכלים והאנשים בשוק הוא תהומי. הדברים שהוצעו למכירה מיושנים, ואינם ברי שימוש. אי הסדר והלכלוך והריחות דירבנו אותי להחליף הילוך ולהימלט מהמקום כול נפשי בי. זה היה המגע היחידי שלי עם תושבי טריפולי הבירה. תארו לכם מה קורה בפריפריה?

ביום השני בלוב קיבלנו הוראה להתייצב בלובי של בית המלון, בלי לדעת לאן יובילו אותנו. איש לא פצה פה, היינו ילדים ממושמעים. שני מיניבוסים הובילו אותנו לשדה תעופה צבאי, אחד מחרבי המשלחת, שנשכח בבית המלון, נאלץ לוותר - כי המטוס, כך אמרו הלובים, חייב להמריא. כול חברי המשלחת צייתו, איש לא העיר ללובים. ברומא תתנהג כמו רומאי.

המטוס נחת בעיר סרת, מקום מושבו של קדאפי. הובילו אותנו לאולם הקונגרסים, שם נערכה ועידת הפסגה הערבית. המתנו שעה, שעתיים, אולי יותר, עד שהודיע האחראי שאנו נוסעים לפגוש את מנהיג המהפכה הדגולה של ספטמבר. לאחר כשעה במיניבוסים, שאינני יודע למה נסעו באיטיות, הגענו למקום. האחראים הלובים ציוו עלינו להשאיר את המצלמות ואת הטלפונים הניידים באוטובוס.

בדיקה מחמירה

המקום באמצע שום מקום, מדבר, השמש לוהטת, מידות החום בהערכה גסה עברו את מחסום 40 המעלות. כאן ציפתה לנו עוד הפתעה, שבדיעבד תוכיח לנו עד כמה האיש הזה, קדאפי, חי על פלאטנה אחרת: את ההזמנה לביקור קיבלנו ממנו באמצעות השגרירות הלובית ברבת עמון. משמע: משלחת רשמית לכול דבר ועניין. אבל התיאוריה לחוד והפרקטיקה לחוד: אנשי המשמר הנשיאותי ערכו על כול אחד ואחד מחברי המשלחת בידוק ביטחוני, תוך שימוש במכשירים החדישים. גם כאן, איש מחברי המשלחת לא התנגד, תארו לעמכם מה היה קורה אם החיפוש הזה היה נערך בשדה תעופה ישראלי?

בתוך האוהל נישאו דברים על-ידי כמה חברי כנסת. אחד מהם כינה את השליט כמלך מלכי אפריקה והעניק לו את הכפייה הפלסטינית. אחר כינה אותו מלך מלכי העולם. ח"כ חנין זועבי מבל"ד אזרה עוז ואומץ וקטעה את דבריו כשפנה אלינו בדרישה להתחתן עם שתיים, שלוש וארבע נשים, כפי שדת האסלאם מתירה. זועבי אמרה לו שהדברים לא מקובלים על מרבית חברי המשלחת.

הביקור בלוב, היה ביקורי הראשון, אך לא האחרון, במדינה ערבית, שאיננה

 מקיימת יחסים עם ישראל. אבל הוא עורר בי תחושות שונות: שלושה ימים הספיקו לי להתעייף מהחיים אצל קדאפי, מה יגיד העם שנמצא תחת שליטתו יותר מ-40 שנה?

אני מציע למנהיגי הציבור הפלסטיני לחשוף את האמת, את כול האמת על מה שקרה מאחורי הקלעים בביקור ההיסטורי הזה. עליהם לגלות מנהיגות ואחריות לאומית, ולהודיע קבל עם ועדה שבלוב הושפלנו, שבפגישה עם קדאפי התנהלה תחרות של משוא פנים, צביעות. חובה עליהם לנקוט יוזמה, משום שנבחרו לייצג את הפלסטינים בישראל, והם חייבים להם דין וחשבון על הביקור.

זוהיר אנדראוס הוא העורך הראשי של העיתון הערבי "מע-אלחדת'" היוצא לאור בטמרה