בילבי של התרבות העברית
היא סיפקה לבני דורה את הבמה להחיות זיכרונות אבודים וחשפה אוצר שלם של זמר עברי, אך גם נלחמה בעברית המיושנת למען זו המדוברת. אריאנה מלמד נפרדת מנתיבה בן-יהודה
הזמן, יימח שמו וזכרו, יכול גם לה. אף על פי שבני דורה הכחישו את המוות בחוצפה חיננית לנעורים, ואף על-פי שאמרו על המתים רק שהם "הלכו להביא", כאילו ישובו עוד מעט מכל המלחמות, חייכנים ופורקי עול, יפים וצעירים כשהיו - נתיבה בן יהודה מתה, והיא לוקחת איתה לעולמם של הפלמ"חניקים האבודים נשמה נדירה, חכמה ובועטת, עוקצנית ולוחמת, שם תמשיך לשיר יחד איתם בקול גדול, להקשיב ולדבר ולחגוג את יופיה האמיתי של השפה העברית.
כתבות נוספות בנושא:
היא היתה ונותרה בילבי של התרבות העברית. ילדה פרועה, מרדנית ולא מובנת בקרב מבוגרים, שעטו עליהם הבעות חמורות סבר כל אימת שלעגה להם וללשונם המתיפייפת. הם סגדו ליופי נושן של עברית שאיש כבר לא דיבר, היא רצתה לפרוץ את הגבולות בין לשון הספר לשפת המדיה והדיבור, וגם כשניצחה יחד עם אחרים במאבק הזה, לא ידענו להעריך נכונה את אומץ הלב, היושרה והחוכמה שמעולם לא התהדרה בהם, אבל תמיד היו שלה.
בן-יהודה. צעירה לנצח (צילום: סטודיו אדי בוי)
הג'דע הבלונדינית מימי הקרב על צפת, הנערה שהמירה קריירה של ספורטאית וחלומות על אולימפיאדה בהתגייסות לפלמ"ח, הקצינה והקשרית ומפעילת הדוידקה והלוחמת, הסופרת שביקשה ללעוג למוות והתחילה לכתוב את זכרונותיה כשאמרו לה שיש לה רק עוד שנה לחיות, נשארה עימנו 30 שנה ויותר אחרי הנבואה המוטעית של הרופאים, והעשירה את חיי התרבות שלנו בהתבוננות רעננה ונערית מימים של פעם. מפעל התיעוד הענק של ימי ראשית המדינה ומלחמת העצמאות לא נגמר: עוד היו בתוכה סיפורים וזיכרונות ושירים לימים רבים מאוד, אבל הכוח להעניק אותם למי שעוד רצה בהם הלך ודעך.
הקרב על הלשון
לפני שנתיים, כשנפרדה ממאזיניה ב"נתיבה מקשיבה ומדברת" ברשת ב', סימנה את סופו של עידן הנפילים הגדולים. חלק מבני דורה נותרו תקועים ב-1948 עד יומם האחרון, מפני שבדברי ימי הישראליות מעולם לא היתה שנה כה הירואית והרת גורל כמוה, ולוואי שגם לא תהיה.
עבורם ועבור כל מי שרצה לדעת יותר, ישבה באולפן הרדיו פעם בשבוע והקשיבה רוב קשב למטלפנים שהחיו קרבות עתיקים ואהבות אבודות, זיכרונות טריים כאילו התרחשו הדברים אתמול בבוקר, ואם ישתכחו מלב לא יהיו עוד. היא הקשיבה ודיברה והשמיעה אוצר ענק של זמר עברי, מאות שירים שחיברו את הלוחמים האלה זה לזה כמו צופן תרבותי שאי אפשר לפענח את משמעותו מרחוק, וכשמתקרבים - אפשר רק לאהוב, לעולם לא להבין עד תום.
עם יגאל אלון. האזינה לזיכרונות (צילום: דוד רובינגר)
והיא היתה בין הראשונים שהבינו כי מתחולל כאן קרב ארוך וקשה על אופיה של הלשון. כשכתבה את "מילון עולמי לעברית מדוברת" יחד עם דן בן אמוץ, ספר שהוא פיסת קאלט מרהיבה, היתה צריכה להגן בחירוף נפש על עצם המעשה, על הזכות לקלל בפומבי בעברית של בני אדם, על החובה לצעוק "זיוף" כששומעים שפה מזוייפת, על הצורך לחיות בבליל לשוני שיש בו לבד מן העברית גם הדים לערבית ולרוסית, לפולנית ולייידיש ולדינו, ולומר בקול גדול שככה טוב יותר ויפה יותר מהגרסה המכופתרת והמעונבת של הלשון.
הממסד הלשוני והממסד הספרותי לא חיבקו אותה מעולם. לו היו עושים כן, ודאי היתה מתפתלת להתנער מן החיבוק וללעוג למחבקים. היא העדיפה חיבה על פני כוח, ובדמדומים הארוכים של חייה זכתה לה מאלפי מאזינים. הם ידעו כי מבין כל
הקולות ברדיו, שלה בולט בייחודו: היא מעולם לא אימצה לעצמה פרסונה ציבורית, היא פשוט דיברה - וגם כתבה - באותה ישירות בוטה, מדוייקת וצלולה בחייה הפרטיים והציבוריים גם יחד.
עכשיו הגיע הזמן לומר שלום, ולשוב אל הספרים. "מבעד לעבותות", למשל. או "ברכות וקללות", ספר נושך ובועט ומחייך גם יחד. או "אוטוביוגרפיה בשיר וזמר" המצוין. מי שיקרא, יוכל ממש לשמוע אותה מדברת, וחוזרת ואומרת את מה שלפעמים איננו רוצים לשמוע: שבלי אנשים כמוה, עם נתיב לא מסומן משלהם, עם זיכרון ענק וצורך ענק לחלוק אותו עימנו, לא תיתכן תרבות.
