טל ממלאה משאלות של ילדים שגוססים מסרטן
כשהמשפחות מתפרקות לרסיסים והילדים נאבקים על נשימותיהם האחרונות לנגד עיניה, טל קדרון-ברנע, "פיית המשאלות" של ילדים חולי סרטן, לא מסוגלת לעצור את הדמעות. את סיפורה הביא מוסף "24 שעות" ב"ידיעות אחרונות"
גם אחרי חמש שנים במחלקה האונקולוגית לילדים, טל קדרון-ברנע מתקשה לדבר על המוות. היא מעדיפה להשתמש במילים כמו "עזיבה" או "פרידה" כשהיא מדברת על המטופלים שלה. "זה בא בתקופות," היא אומרת. "עם השנים למדתי להרגיש מתי זה מתקרב אלינו, לחוש את זה בעצמות. אחרי תקופה של שקט, מלאך המוות כנראה אומר לעצמו שאם הוא כבר עושה את העליות הארוכות של ירושלים, אז עדיף לקטוף כמה פרחים בבת אחת."
עוסקת במוות באופן יומיומי
קדרון מתעופפת בעדינות ממיטה למיטה, מנסה למלא את הבקשות הקטנות. מחבקת ילדה בת עשר שנשברת למראה אחיה המונשם, מביאה ארוחה חמה לאם המרותקת למיטת בנה, ששכחה לאכול ביממה האחרונה. קדרון מכירה היטב את המחלקה, את הצוות הרפואי ואת העובדות הסוציאליות, ואת כל מאתיים וחמישים הילדים ומשפחותיהם. היא זוכרת את החשקים שלהם, את החלומות, את הרגעים הטובים, וגם את האכזבות.
במהלך השנים היא ליוותה אלפי ילדים חולי סרטן. לא תמיד זכתה לראות אותם משתחררים וחוזרים הביתה עם חיוך. נדמה שהיא מתעסקת עם המוות באופן יומיומי ושוטף, מתרגשת ודומעת לא פחות מהמשפחות עצמן.
"בהתחלה טבעתי בזה לגמרי, בכיתי המון, עירבתי את החברים ואת המשפחה. בן הזוג שלי רצה שאעזוב את העמותה. אבל למדתי להפריד."
איך מתמודדים עם המוות?
"עם הומור - אני חייבת כדי לשרוד את זה. כשאני רואה פתאום שמפנים את המיטות שלהם, זה מזעזע. זה לא נעשה קל יותר בכל פעם. למדתי לגייס כוחות להמשך הדרך לילדים שעדיין צריכים אותי."
24 שעות ביממה עם המשפחות
תפקידה בעמותת חיים למען ילדים חולי סרטן הוא מיוחד במינו, תפקיד הנקרא תומכת רווחה. מעין יצור כלאיים בין עובדת סוציאלית, פסיכולוגית ופיית משאלות. תיאור התפקיד: הסחת דעתו של החולה ושל משפחתו מכאבי המחלה, בניסיון להקל עליהם את תקופת האשפוז הממושכת. קדרון נמצאת במחלקה האונקולוגית לילדים של הדסה עין כרם וגם בזאת של בית החולים שערי צדק שבירושלים משעות הבוקר המוקדמות ועד אחרי הצהריים המאוחרות. אבל הקשר עם המשפחות נמשך 24 שעות ביממה, והיא משמשת כתף תומכת נפשית, מנטאלית וגם כלכלית.
קדרון עוזרת לילדים בשיעורי הבית שהם מקבלים מבתי הספר שהוקמו במחלקות ובשלל תחומים אחרים. "זה מתבטא בדברים כמו להעניק תלושי קנייה או אוכל מוכן", היא מספרת. "או לממן למשפחה מזגן לאחר שילדם משתחרר וסובל מגלי חום עקב הכימותרפיה. נופלת עליהם המכה הזאת, והם לא מוכנים. ויש גם את הדברים הקטנים, כמו להרגיע ילד, לדאוג לליצן רפואי בעת הצורך או למתנה כיפית, כתמריץ עבור ילדים שלא מוכנים להיכנס לניתוח או לטיפול."
עמותת חיים הקימה לאחרונה גם ספא, אליו מגיעים מתנדבים שמטפלים במשפחות הרצוצות, מעניקים להורים עיסויים ומעבירים לילדים טיפולי דמיון מודרך ורפלקסולוגיה, להקל את תופעות הלוואי של הכימותרפיה.
לעמותה הגיעה קדרון לפני חמש שנים, בגיל ,26 לאחר שסיבוכי דלקת מעיים הובילו אותה לאשפוז ממושך בבית החולים. היא הייתה לקראת סיום לימודי תואר במינהל עסקים ותיכננה להשתלב בתפקיד ניהולי, אבל "המחלה תפסה אותי לא מוכנה. היו ריצות לבית החולים, ניתוחים, ובעיקר הליכה אל הלא נודע. בבית החולים הבנתי כמה חשוב שיש שם מישהו שדואג לך."
עם שחרורה מבית החולים פנתה קדרון לעמותה, עליה שמעה במהלך האשפוז. "חיפשתי משהו עם ילדים מאושפזים, והתגלגלתי לתפקיד. לא דיברנו על מוות, והאמת היא שלא ממש ידעתי לקראת מה אני הולכת. לא היה לי ניסיון עם ילדים סופניים."
"לא ידעתי לקראת מה אני הולכת". טל קדרון-ברנע (צילום: יובל חן)
ארגז ההפתעות של האחיות
המחלקה האונקולוגית נראית כמו תפאורה של אגדת ילדים. משחקים, קירות צבעוניים, בובות ענקיות מחייכות מכל עבר, מתקנים מתנפחים, פינת יצירה בשוקולד, תמונות מימי כיף. קשה להאמין שמאחורי דלתות העץ העבות מתקיימים טיפולים כואבים, מלווים בכל כך הרבה סבל.
היום של קדרון נפתח בסיבוב במחלקה, בבדיקה אם יש משפחות חדשות. לדבריה, מדי שנה נקלטים כמאה ילדים חדשים במחלקות האונקולוגיות, בין הגילאים חודש ל,18- בנוסף לילדים המאושפזים שם לטיפולים ממושכים. היא לא ניגשת למשפחות חדשות, נותנת להם כמה ימים כדי להתאקלם".יש משפחות שצריכות כמה שבועות כדי לעכל את המכה הזאת," היא אומרת. "אתמול הילדים שלהם היו בסדר, ופתאום הם במקום חדש, שכמה שלא נייפה אותו רחוק מלהיות הבית שלהם".
קדרון דואגת למלא את ארגז ההפתעות שבחדר האחיות. נותנת לכל ילד את מה שהוא אוהב - מנסה להמתיק את הגלולה המרה. היא מעניקה את תמיכתה לא רק לילדים החולים, אלא גם לבני משפחותיהם. לפעמים היא גם עדה למשברים בזוגיות בקרב הורים שילדיהם מתמודדים עם המחלה - מצבי הקיצון אליהם גוררת אותם המחלה מפרקת לעתים את המשפחה. קדרון פגשה משפחות שהחלו את תהליך האשפוז בהרכב מלא, ולבסוף ליוותה את האם ובנה לבדם אל מות הילד. ויש הורים שהפסיקו ללכת לעבודתם, עד שפוטרו לבסוף ונקלעו למצוקה כספית קשה. קדרון גם מארגנת פעילויות לאחים של הילד החולה, שמפתחים רגשות קנאה ב"זמן איכות" שמבלה האח עם הוריו. לפעמים גם היא צריכה תמיכה 75 - אחוזים מהילדים שמתאשפזים במחלקות מחלימים מהסרטן, ובחלקה נופל ללוות גם את אלה שלא.
מה הכי קשה לך בתפקיד?
"המחלות החוזרות. אתה עוזר לילד לחזור לחיים - ואז זה נוחת עליו שוב. קשה לבנות אצלו אמון מחדש. הוא חושב ששיקרתי לו, כי הראיתי לו איזה גיבור הוא שניצח את המחלה, והנה הוא חוזר לנקודת ההתחלה. רק שעכשיו הוא יודע כמה כואב ומדכא התהליך שהוא הולך לעבור."
ואיך את מטפלת בסיטואציה כזאת?
"אין מה לומר, אני לא יודעת להסביר לילד למה המחלה חזרה. מנסים להסיח את דעתו באמצעות דברים קטנים. משהו בתמימות של הילדים עוזר להם לעבור את התקופה הזאת יותר טוב, אבל זה הרבה יותר קשה עם החולים הבוגרים יותר. הם כבר מבינים עניין, קוראים על המחלה באינטרנט, ויותר קשה לעודד אותם. אני גם מגיעה איתם לשיחות יותר עמוקות, שיחות נפש קיומיות של 'למה זה מגיע לי".'
יש גם דברים משמחים לפעמים?
"כשהילדים צוחקים, כשאני מצליחה לגרום להם להרגיש טוב. יש גם ילדים שמצחיקים אותי. היה ילד אחד חרדי בן שש, שאירגן לעצמו חלוק לבן, תחבושות וקרמים והעניק טיפולים לכל הצוות, לאחים שלו ואפילו לי. למרות המחלה, הם עדיין ילדים."
סוף ידוע מראש
קדרון מעידה על עצמה שתמיד הייתה לה משיכה לא מוסברת לילדים סופניים, שמצבם קשה וסופם ידוע. היא יודעת שהיא באמת נותנת להם - עד הסוף. "הייתה משפחה שנהגתי לנסוע אליה כשהייתי מסיימת במחלקה," היא נזכרת. "ברגע שהבנתי שהילדה תיפרד מאיתנו בקרוב, הבנתי שזה גומר אותי. אז הפסקתי להיכנס לישיבות הצוות הרפואי. לא יכולתי להתמודד עם הידיעה של כמה זמן נשאר להם לחיות. אולי גם זה סוג של התמודדות. פשוט הדחקתי."
פנו אלייך עם בקשות מוזרות לביצוע?
"המון. הייתה אמא שילדה שבועיים לפני מות בתה הגדולה, והיא ובעלה היו עם הבת ביום הפרידה. יצאנו אחר כך למסדרון, הבאתי להם מים ודיברתי איתם קצת, ואז האבא ביקש שאתן חיבוק לאמא כי הייתה נידה לאחר הלידה, והוא מאוד רצה לחבק אותה."
למי את בוכה כשקשה?
"לבן זוג, למשפחה, לעובדים הסוציאליים. לפני שנה התחלנו בעמותה לקיים מפגשים קבוצתיים עם פסיכולוג".
היא שומרת על קשר עם המשפחות לאחר המוות. לפעמים, כך היא מרגישה, הקשר איתה מחזיר את ההורים לילד שאיבדו. "הייתה משפחה שנורא ביקשה שאבוא לאזכרה של הילד. זה היה ילד מיוחד במינו שמאוד נקשרתי אליו, והיה לי קשה לבוא. עד היום זה רודף אותי שלא באתי."
היו פרידות קשות במיוחד?
"היה ילד מדהים בן ארבע, שאחותו מתה ממחלה גנטית נדירה וגם הוא לקה בה ופיתח סרטן בעצמות. המשפחה הייתה במצב כלכלי קשה, וההורים בסוף התגרשו. אבל הוא היה ממש ילד פלא. למרות שהיה במצב מאוד קשה, עבר ניתוחים קשים בראש, ובכל פעם היינו בטוחים שהגיע הסוף, הוא התעורר לחיים. הוא לא היה מוכן לעזוב, הוא היה מלא בשמחת חיים. כולנו התאהבנו בו, ובשבוע האחרון שלו היה כבר קשה לראות אותו, אחרי שהיה איתנו שלוש שנים."
"עברתי במסדרון ושמעתי את נאבק בכל כוחו על נשימותיו אחרונות. ילד שכל כך רצה לחיות, והריאות שלו פשוט לא יכלו להכיל את הנשימות שלו. שמעתי את החרחורים שלו ואיך הוא עוזב אותנו. נכנסתי לשירותים והתייפחתי עשר דקות, רק אחר כך לקחתי את עצמי בידיים, והלכתי לחבק את האמא. ראש המחלקה נכנס לתת לילד את הטיפול האחרון, ואני הבאתי לאמא ספר עבורו, היא הקריאה לו עד שעצם את עיניו."
את נמצאת בחדר בזמן העזיבה?
"בדרך כלל אני נותנת למשפחה להתייחד ברגעים האלו, אבל יש מקרים שמאוד חשוב לילד ולמשפחה שאהיה שם בזמן שהוא עוזב. לפעמים זה גם בשבילי - היו רגעים שהרגשתי שאני צריכה את סגירת המעגל איתם."
היו רגעים שרצית לעזוב?
"בטח. יהיו כמה הורים שיקראו את הכתבה ויתפלאו שאני עדיין שם אחרי מה שעברתי איתם. לפעמים אני אומרת לעצמי':מה, אני משוגעת? מה אני עושה במקום הזה'? הרבה פעמים אני מקבלת גם הערות מהסביבה שלי שאני עובדת במקום שמתים בו ילדים. אבל זאת עבודה שמעניקה המון אנרגיות."
לפנייה לכתב/ת 
