תאגידי המים: בלי הפרטה ובלי פוליטיקה

ב-2001 חוקק חוק תאגידי מים וביוב, שהיה אמור לחולל רפורמה שתכליתה הפרדה בין פעילות משק המים והביוב לבין ההשקעות העירוניות. במסגרת הרפורמה הוקמו תאגידים עצמאיים, שמטרתם טיפול בשירותי המים והביוב והשקעות הדרושות בתשתיות אלו, בכספי אגרות ותשלומי התושבים הנגבים תמורת כך.

• דו"ח: הפרטת תאגידי המים באה על חשבון הצרכן
• הכינו את הארנק: תעריפי המים שוב יתייקרו
• הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים 
  

הרשויות המקומיות התקשו להיפרד ממקור ההכנסה הפורה, ועיכבו את מהלכי הרפורמה במשך כעשור. בסופו של דבר, מיושם חוק תאגידי המים והביוב, והפריד את משק המים והביוב משאר השירותים העירוניים. משק זה מתנהל כעת כמשק כספי סגור, שמנוהל על ידי התאגידים, המעניקים שירותי אספקת מים לתושבים, לעירייות (גינון ציבורי למשל) ולעסקים, וכן שירותי איסוף וטיפול בשפכים.

לאחר שגבר הלחץ על עיריות סרבניות תאגוד, כפי שנקבע בחוק ובהחלטות ממשלה, פתחו הרשויות המקומיות בקמפיין תקשורתי מתוזמר ואיימו בשביתה כללית. בעקבות איומים אלה הוקמה 'ועדת ניסן', שנדרשה להכריע בדבר היחסים בין הרשויות המקומיות לבין תאגידי המים.

בימים האחרונים דווח כי הושג מתווה להסכם פשרה, לפיו ברשויות מקומיות הנחשבות חלשות ומוגבלות בכושר הגבייה וביכולת ההשקעה שלהן בתשתיות ימשיכו התאגידים לספק את שירותי המים והביוב, ואילו רשויות מקומיות שנחשבות חזקות יוכלו לנהל את תחום המים באמצעות חברות עירוניות.

השליטה הציבורית עדיפה

מתכונתו הנוכחית של החוק מאפשרת הפרטה מלאה של תאגידים אלו. הניסיון מלמד אותנו כי בכל מקום שבו הופרט משק המים, למשל באנגליה או בבוליביה, נרשמה ירידה ברמת השירות ובאיכות המים ועלייה במחירם.

משק המים והביוב הוא מונופוליסטי במהותו, בשל יוקר התשתיות. הפרטה מלאה של שירותים אלה אינה צפויה להוביל להגדלת התחרות, להתייעלות או לירידת מחירים. גם לאחר הרפורמה והקמת התאגידים, אין קופצים רבים על ה"מציאה", לנוכח ההשקעה העצומה הנדרשת בשלב זה, בשל ההזנחה הפושעת לאורך שנים של התשתיות.

השקעה זו חשובה גם לשמירת איכות מקורות המים – בהווה ועבור הדורות הבאים, ויש חשיבות מיוחדת לפיקוח ציבורי על תאגידי המים.

מכל זאת עולה כי עדיף שמשק המים והביוב יישאר בשליטה ציבורית. עם זאת, רצוי גם שניהול המשק יוצא מידיהם של פוליטיקאים תאבי קולות. בכל פשרה שלא תושג, יש לבטל בחוק תאגידי המים את היכולת העתידית להפריט את התאגידים.

יש לקבוע, כי רווחים שמצטברים לאחר השלמת ההשקעה הנדרשת בתשתיות יחזרו לקופה הציבורית, כלומר – לרשות המקומית, ובצמידה ויחזרו יובילו להוזלת תעריפי המים בהתאם. יש להותיר את הפיקוח על התעריפים בידי הרגולטור, כלומר – הכנסת והממשלה.

חזרה אחורה – בכייה לדורות

מבחינת ראשי הערים, אגרות המים וביוב פירושן תזרים מזומנים. בערים חזקות כמו תל אביב, רמת גן או גבעתיים מערכת הביוב קורסת, וגם מצב מערכת המים הוא ירוד. העיריות הרוויחו ממשק המים עשרות מיליוני שקלים מדי שנה. הן מכרו את המים לתושבים ברווח עצום - ואת ההפרש לקחו למטרות שונות ומשונות, במקום להשקיע בתשתיות ותחזוקה.

התאגידים הוקמו כדי לפתור את הבעיה של התשתית הקורסת, ולכן אסור להסכים לרצון של העיריות להחזיר אליהן את השליטה במשקי המים והביוב.

מעבר לכך, העיריות לא מדדו את צריכת המים שלהן עצמן ושל מוסדות ציבור. מדובר, למשל, במוסדות דת, אצטדיונים ומקוואות. אלה אחראים על 10%-12% מהצריכה העירונית. יש עיריות שמפגרות בתשלום חובות המים שלהן לתאגידים, ויש עיריות שכבר חייבות מיליונים לתאגידים.

אם התאגיד יחזרו לשליטת העיריות, כפי שמציעה ועדת ניסן, העיריות יתחמקו מתשלום זה, והגירעון במשק המים יבוא על חשבון הציבור, או יפגע בטיפול בתשתיות, כלומר - יסכן את מקורות המים.

ההפרדה המלאה בין הרשויות המקומיות לתאגידים חייבת להישמר, ויש לשמור מכל משמר על ניהול של התאגידים באופן חף מהתערבות ומינויים פוליטיים.

הכותב הוא סמנכ"ל ארגון ידידי כדור הארץ במזרח התיכון