אזור הדמדומים

1. מצרים

בגיליון יולי 2013 אדע לענות.

חוסני "מצרים זה אני" מובארק, מהדורת הנילוס של לואי ה־14, סולק מהשלטון כי ארצות הברית לחצה, כי הצבא עשה חשבון עלות־תועלת קר ושכלתני, וכי מיליון מצרים - מסה קריטית שאי אפשר להתעלם ממנה או לדכא אותה - התאספו בכיכר תחריר וגירשו אותו לשארם א־שייח. מצטער, אבל זה הדבר הוודאי היחיד שאפשר לתאר בלשון עבר כמשהו ש"התרחש". כל השאר נזיל, דינמי, לא שקוף ועשוי להתפתח לכמה כיוונים שונים.

למרות הפיתוי התקשורתי־פוליטי להשתמש במושג הזה, במצרים לא התרחשה מהפכה במובן המקובל. ודאי שלא נכון לסוף פברואר, מועד ההגשה של השורות האלה. בואו נשתעשע רגע באנלוגיות היסטוריות, לא כדי למצוא קווי דמיון אלא כדי לפסול אותם: מצרים של 2011 היא לא אנגליה של המהפכה המפוארת ב־1688, לא אמריקה של 1776, לא צרפת 1789, או רוסיה 1917, או סין 1949. מצרים היא אפילו לא פולין, צ'כיה, מזרח גרמניה או הונגריה של 1989. לחלוטין לא, כי מהפכה כשמה כן היא: היפוך הסדר הקיים. שינוי מהותי במבנה העוצמה הפוליטית ובחלוקת הכוח והמשאבים. שינויים חוקתיים ותמורות חברתיות מפליגות.

אפילו לא הפיכה. הפגנה בקהיר

פעם היתה במצרים מהפכה ראויה לשמה. זה קרה ב־1952, כש"הקצינים החופשיים" סילקו את המלך פארוק והקימו תחת המונרכיה רפובליקה חילונית שהיתה לשלטון מתמשך של חונטה צבאית. בינואר־פברואר 2011 לא היתה מהפכה, כי למעשה לא היתה פוליטיקה. כל מרכיבי הזירה הפוליטית - השסעים, חילוקי הדעות, הבדלי הרעיונות - הושמו בצד למען החלשתה, ואם אפשר חיסולה, של מדינת המשטרה המכונה רפובליקת המוחבאראת. הצבא המצרי, שיש לו מדינה משלו, הגיע למסקנה שעל רקע ההפגנות והמדיניות הברורה והחדה של ממשל אובאמה, המשך שלטון מובארק מאיים על הסדר הקיים. זה בעצם הכל.

ב־1961 הזהיר הנשיא אייזנהאואר, בנאום הפרדה שלו מהבית הלבן, מהסכנות לממשל ולמדיניות ארצות הברית - סכנות שלשיטתו נבעו מעוצמתו של "קומפלקס צבאי־תעשייתי", הקובע למעשה תקציב, מדיניות וכל מה שביניהם. במצרים הצבא איננו חלק מהקומפלקס הצבאי־תעשייתי; הוא הבעלים שלו. וכשהמשך השליטה הועמד בסכנה פוטנציאלית, הצבא שיתף פעולה עם אמריקה והקריב את מובארק. במובן הזה, לא רק שלא היתה מהפכה: אפילו הפיכה לא היתה במצרים.

כל זה, כאמור, נכון לעכשיו. אולי בעוד מספר חודשים יהיה אפשר לדבר ברצינות על מהפכה, אבל זה יהיה בדיעבד.

2. אמריקה

למה החליט העולם, בלי לחשוב ובלי לנתח, שברק אובאמה נכשל?

בגיליון ה־21 בפברואר התנוססה בשער השבועון "ניוזוויק" כותרת חד־משמעית, ברורה, בלתי ניתנת להפרכה. "מצרים: איך אובאמה פישל". במאמר, פרי עטו של ההיסטוריון הבריטי הפורה והפופולרי ניאל פרגוסון, נטען שאובאמה החמיץ גל מהפכני של דמוקרטיה במזרח התיכון. הגל הזה הגיע בשני נחשולים: ההפגנות באיראן ביוני 2009, ובצפון אפריקה (טוניסיה, מצרים ואחר כך לוב) בראשית 2011. לפי פרגוסון, אובאמה הפסיד את שני העולמות: קודם תבע ממובארק לעזוב, ולמחרת המליץ על "העברת עוצמה שלטונית מסודרת". התוצאה, קבע ההיסטוריון, היתה כישלון שמקורו בהיעדר אסטרטגיה רבתי ומדיניות חוץ סדורה. 

פרגוסון רואה בכל הנ"ל כשל מערכתי המאפיין את ארצות הברית של אובאמה: חוסר היכולת לגבש סדרי עדיפויות, וחמור מכך, אי ההבנה שיש בכלל צורך בתיעדוף. זאת קביעה לגיטימית ואבחנה חדה, אלא שבהקשר לניהול המשבר במצרים היא לא בהכרח תואמת או תקפה: אובאמה תיפקד כהלכה ובקור רוח, קבע מטרות אסטרטגיות, ניסח סדר עדיפויות - ולמרות תגובות טקטיות ותקשורתיות סותרות לכאורה, שנבעו רובן ככולן מהצורך להגיב לאירועים המתגלגלים, השיג את מה שרצה.

מטרתה של אמריקה היתה שימורה של מצרים כבעלת ברית בלי פגיעה ביציבות, ובלי להיתפס כמעורבת וכמתערבת מדי. בשלב שנקבצו מיליון איש בכיכר תחריר, והצבא נראה כממתין לתיאום עם וושינגטון, אובאמה קיבל החלטה: את מובארק אפשר להקריב. את מצרים לא. המטרה האסטרטגית היתה ברורה, וממנה נגזר ניהול המשבר בתנאי אי ודאות קיצוניים. את מבחן "שיחת הטלפון בשלוש לפנות בוקר" שהטיחה בו הילרי קלינטון במהלך הקמפיין ב־2008 עבר אובאמה בהצלחה, גם אם מצרים תידרדר לאנרכיה או תיוותר דיקטטורה צבאית מפויסת במהותה.

החליט לוותר על מובארק, אך לא על מצרים. אובאמה

קל מאוד לתקוף את אובאמה על "הזנחת בעל ברית נאמן" כמו חוסני מובארק. קל לבקר אותו על זיגזוגים לכאורה במדיניות. אלא שבפועל, וושינגטון היא בעלת ברית של קהיר יותר משקהיר היא בעלת ברית של וושינגטון. ארצות הברית השקיעה 1.3 מיליארד דולר בשנה - ובמשך 35 שנים - בחימוש הצבא המצרי, בהכשרת סגל הפיקוד הבכיר שלו, ובשימור בכירותה של מצרים בעולם הערבי. בתמורה היא קיבלה מעט מאוד בנכסים ממשיים.

לפני פירוק ברית המועצות, כשהעולם המדיני של ארצות הברית היה מושתת על הרתעה, בלימה ומאזני כוחות אזוריים, למצרים היה ערך אסטרטגי. גם היום יש לה ערך שיורי, אבל לא במחיר מעילה במהות נאום קהיר מ־2009, שבו הושיט אובאמה יד לעמי ערב. "הברית עם השטן", שבמסגרתה תומכת אמריקה במשטרים דיקטטוריים כל עוד הם מוגדרים כמתונים וכפרו־אמריקאיים, עומדת למבחן ביקורתי. תפיסת "הוא בן כלבה, אבל הוא בן כלבה שלנו" לא בהכרח נכונה בכל מחיר.

אובאמה הופתע מהעיתוי של מה שאירע במצרים, אבל לא מהמהות. באוגוסט 2010 הנחה הנשיא לבצע מחקר על הסבירות להיווצרות אי שקט, ההתקוממויות וניסיונות הפלת משטרים באזורנו, במזרח אירופה ובאמריקה הלטינית. טיוטה של החלק על המזרח התיכון, 18 עמודים אורכה, הוגשה לבית הלבן בינואר. כיכבו בה תימן, בחריין ומצרים. ביחס למצרים זיהה המחקר שתי נקודות משבר: הבחירות לפרלמנט בנובמבר 2010, והתגברות הסימנים לכך שמובארק מייעד את בנו ג'מאל לרשת אותו. המחקר סימן גם מגמות מסוימות - אוכלוסייה צעירה ומשכילה, כלכלה קפואה ואבטלה חסרת תקנה, דימוי חזק של שחיתות ונפוטיזם שלטוני, וזמינות ונגישות טכנולוגיות - כסיר לחץ בעל קיבולת עצומה ופוטנציאל נפיץ.

כשברק אובאמה קיבל את ההחלטה לוותר על מובארק (ועל אף שמעולם לא דרש ממנו פומבית לפנות את מקומו), הוא כבר הכיר את ממצאי המחקר שעדיין לא הושלם. אז המודיעין שעמד לרשות הנשיא היה חלקי ולא מדויק, אבל את זרמי העומק אובאמה זיהה. נותר לו רק לראות את גובה ועוצמת הגלים.

3. ישראל

איך אנחנו מצליחים להיראות כל כך רטרו, אבל בלי השיק?

בזמן שעיני העולם הערבי והעולם כולו התמקדו בקהיר, לישראל הרשמית היו דברים חשובים יותר על סדר היום: הקמתה ההיסטורית של סיעת "עצמאות", שדרוגם של אורית נוקד ושלום שמחון לדרגת עמודי תווך לאומיים, וכמובן הפיכתו המכוערת של יואב גלנט לאויב המפעל הציוני. משהושלמו המהלכים המופלאים האלה, הישות הציונית שבה לנתח בכובד ראש את המזרח התיכון.

התגובה הראשונית על אירועי מצרים היתה חיבוק אמיץ לבעל הברית מובארק. מיד אחר כך פנתה ישראל להתריע בפני העולם על "סכנת אי היציבות", וכמובן האפוקליפסה של הפיכת מצרים לאיראן דור 3.5. כשהתברר שהעולם לא קונה את הסחורה פנתה המדינה לבטא את תמצית מדיניות החוץ שלה: "חשש בישראל". לא מהסטטוס קוו, לא משנאת הערבים למנהיגיהם המושחתים והקלפטומנים, לא מהסיכוי הקטן ליתר פתיחות. חשש מהבלתי נודע, חשש מהחשש, חשש כמלמול חסר פשר שנועד לסחור בפחדים.

כן, הכל אפשרי. וכן, הדאגה מוצדקת: אינטרסים ישראליים בסיסיים אכן יעמדו תחת איום בתרחישים מסוימים, ואפילו סבירים. אבל איפה הצניעות והתבונה המדינית שעיקרה להתבונן, לשקול, לחשוב ולא להגיב אחרי רבע שעה?

מתוך הבלבול, המבוכה ואי־הידיעה הבליחה הקלישאה הבלתי נמנעת ש"האמריקאים לא באמת מבינים את המזרח התיכון", ואחותה הצעירה: "מחר הם יפקירו גם אותנו". זהו זה. הסטיקר המושלם לסוסיתא הקרויה מדיניות החוץ של ישראל. האמריקאים באמת לא מבינים. רק אנחנו מבינים. אנחנו שפלשנו שלוש פעמים ללבנון, אנחנו שהושבנו את באשיר ג'ומאייל על כס השלטון בביירות, אנחנו ש־40 שנה החזקנו בנכס התרבותי והדמוגרפי הקרוי עזה. אנחנו שלא צפינו שתי אינתיפאדות, חמאס אחד ו־40 אלף טילים בידי חיזבאללה אחרי מלחמה מוצלחת שלפניה היו לו 12 אלף. אנחנו שמדי שנתיים משנים את הערכתנו המלומדת על לוח הזמנים של תוכנית הגרעין האיראנית. להכל יש נסיבות מקילות, אבל קצת ענווה לא תזיק.

בהרבה מאוד דברים ישראל צודקת, ובהרבה הערכות היא מדייקת. בתבונת מנהיגיה ובהבנתם את המזרח התיכון היא לא בהכרח יכולה להתפאר.

4. העתיד

למה לדבר עליו לפני שהבנו את ההווה?

לכתוב על השינויים והתהפוכות במזרח התיכון בצורה אינטליגנטית - לשים אותם בהקשר היסטורי ובזוויות פוליטיות נכונות, לנתח את מקורם, את שורשיהם ובמיוחד את משמעויותיהם והשלכותיהם - פירושו משימה קשה מאוד, ובירחון כמעט בלתי אפשרית. "האירועים, ידידי הצעיר, האירועים", הסביר ראש ממשלת בריטניה לשעבר הרולד מקמילן למי ששאל אותו מה גורם לממשלות להישטף אל תוך השוטף ולהתקשות לגבש מדיניות.

לנתח נכון את המזרח התיכון בסוף פברואר 2011 לטובת מאמר מודפס בעל אורך חיים של חודש פירושו גם סכנה מקצועית: תמיד יזכרו לך את הטעות שעשית, את התחזית שלא התממשה, ואת המציאות שהפכה אותך למבין קטן מאוד. תשאלו את המומחים שידעו באופן חד־משמעי ונוטף ביטחון עצמי שמובארק יציב ושמצרים איננה טוניסיה ושבתוך 24 שעות יושב הסדר אל כנו. תשאלו את הפוליטיקאים שקוננו במשך עשורים על אופיו של העולם הערבי, על היעדר דמוקרטיה ועל ממשלים דיקטטוריים, וכעת מייללים על חוסר יציבות.

המזרח התיכון של ראשית 2011, הסתיו של הפטריארכים, חווה תזוזות בהילוך מהיר. תהליכים שבעבר היה אפשר וצריך לשפוט ממרחק של שנים מחייבים עתה התייחסות מיידית. סיבה אחת היא כמובן הנפיצות, הסבירות לשינויים קיצוניים בסדר הקיים; סיבה שנייה היא הטלקומוניקציה, הנגישות הגדולה לטכנולוגיה אינטרנטית, לסייבר ספייס.

גם במגבלות הזמן והקצב, מבט־על של המזרח התיכון מראה בבירור את תזוזת הלוחות הטקטוניים. אם אנחנו כבר לווים מושגים מתחום הגיאולוגיה, כדאי לזכור שגלים לא מזיזים מעמקים: המעמקים הם שיוצרים את הגלים, מעצבים את תצורתם וקובעים את גובהם ורוחבם. לחלוטין לא ברור אם מה שראינו בטוניסיה ובמצרים - וגם בלוב ובבחריין, ובמידה מסוימת באיראן - היו גלים שרק נראו גדולים ולמעשה ישנו מעט את צורת החוף וזה הכל, או שהם משקפים מעמקים שמשנים מיקום והשפעתם תשנה את היבשה כולה.

האם חווה המזרח התיכון את מה שחוותה אירופה ב"אביב העמים" של 1848? האם מדובר בקריסת הסדר הישן, דוגמת ברית המועצות ומזרח אירופה ב־1989? האם מדובר ב"יקיצה" של העולם הערבי, כפי שקבע שער ה"אקונומיסט" ב־20 בפברואר? האם השפעתה של ארצות הברית באזור פחתה או נשחקה? ואם פחתה כתוצאה מפתיחות של הפוליטיקה הערבית, מה בהכרח רע בזה לאורך זמן?

אחרי כל השאלות, הנה משהו קרוב יותר לעובדה: ישראל לא יכולה ליטול סיכונים אסטרטגיים ולא לגמרי מחושבים לנוכח אי־היציבות וחוסר הוודאות הנטועים ומוטמעים בעולם הערבי. אבל אולי צריך להגדיר יותר במדויק את המונח "נטילת סיכון"? אולי הסטטוס־קוו המקודש וחוסר המעש המדיני הוא סיכון גדול יותר? אולי המשך השליטה בשלושה וחצי מיליון פלסטינים הוא סיכון גדול יותר מקבלת תוכנית השלום הסעודית, על כל מגרעותיה? אולי השמחה לאידו של מועמר "הגבר הלבוש הכי יפה במזרח התיכון" קדאפי איננה משפרת את מצבה של ישראל?

כמובן שתשובות אין לי. כבר אמרתי, צריך להיות מטורף כדי לספק כרגע ניתוח של המזרח התיכון.