דתייה, פמיניסטית - ולא מתביישת

השאלות הקשות שעומדות לפתחה של האישה הדתייה יודחקו שוב, או במקרה הגרוע יותר, יזכו לבוז מנשים דתיות אחרות, שחושבות שפמיניזם זו מילה גסה. בימים אלה, כאשר רבנים תומכים באנס מורשע, ואחרים חושבים שאין מקום לנשים בהנהגה או במקצועות כמו עריכת דין, השאלות הללו צפות בעוצמה כפולה.

אני מרגישה כי מעטות מאחיותיי לדרך טורחות לעצור רגע ולברר איפה הן בתוך ההגדרה הלא פשוטה של אישה דתייה. בדרך כלל הן יפלטו איזו אמירה רפה, לא ימהרו להביע דעה נחרצת, ולא יבחרו צד. מעטות יצליחו להשמיע קול שאכן ישמע, שאכן יחדור אל הלב ויחולל שינוי אמיתי.

ותודה לפמיניזם

כמה קל לכולנו, גברים מאמינים ונשים מאמינות, להתגאות באמהות שלנו, שהיו אמיצות ופורצות דרך. כמה קל לנו להתרברב

במרים ואסתר על מסירותן, ולהעריץ את ברוריה, תלמידת החכמים הראשונה. אך כמה קשה לחקות את דרכיהן של אותן נשים נדירות, ולזכור שגם הן בתקופתן היו יוצאות דופן וחריגות. כמה קשה לברר את סוגיית השוויון והמגדר בחיינו, כמה קשה לנסות ולשנות.

מצד אחד, ניתן לראות יותר ויותר נשים שמחליטות לשקוע בעולם של תורה. המדרשות מתמלאות נשים שמתפלפלות מעל דפי גמרא, רבות הופכות לטוענות רבניות או מנסות לסייע לאחיותיהן העגונות. אך לצערי הרב, דרכן לא קלה כלל.

במקביל, עולים קולות רמים של גברים ונשים כאחד, המנסים לבטל את הקושי; להדיר שוב ושוב את השיח הנשי-דתי מתוך המעגל, ולבטל במחי יד סוגיות אמיתיות עימן מנסות נשים להתמודד מידי יום. מי שתרצה ללמוד במדרשה יותר משנה, תזכה למבט עקום, בעוד שגבר כמוה יחשב כתלמיד חכם. מי שתרצה להיות אמא אבל גם כלת פרס נובל, אסטרונאוטית, מדענית אטום או ראש ממשלה - תחשב כמי ששוגה בהזיות. ואני עומדת ושואלת שוב ושוב: למה?

פתאום יותר ויותר נשים ממהרות להשמיץ את הפמיניזם, ומזהות אותו עם מאבק אלים ומיותר. אותו פמיניזם שזיכה אותן בזכות על גופן, בזכות הצבעה ובזכות לפתוח חשבון בנק או לקרוא - הופך לאויב. הן נהנות מפירות המאבק של נשים אמיצות לאורך ההיסטוריה, אך באותה הנשימה, משמיצות את מי שמנסה למצוא פתרונות המתאימים לסוגיות של דורנו.

לצד התפתחות אמיתית בתפיסה הדתית-פמיניסטית, מרעים הקול שמנסה לגרור אותנו שנים אחורה, ליפות את המציאות שהייתה בעבר, ולייצר געגוע מלאכותי לתקופה שבה נשים יכלו להיות נשים רק אם ענו על דגם מאוד מסוים. מה שהכי כואב הוא שדווקא נשים לוקחות חלק בדיכוי המאבק של אחיותיהן.

ללכת על כל הקופה

אני עוצמת עיניים, ורואה מולי את חוכמתה הרבה של אביגיל, את פילפוליה של ברוריה מעל דף הגמרא, ואת אומץ ליבה של דבורה לפני שיצאה למלחמה, ואני רוצה להיות באמת כמוהן, על כל המשתמע מזה. אני רוצה להעז כמוהן, ולפרוץ דרך כמוהן, ולעצב מציאות אחרת לאורן. כמה מאיתנו מעיזות לחלום בגדול? ללכת על כל הקופה? להעז בכל הכוח ולהגשים בכל העוצמה?

נכון, הקונפליקט שלנו מורכב יותר, ושונה מההתמודדות של האישה החילונית, אך זו גם הסיבה שהבירור הזה הכרחי דווקא בתוך אוהלה של תורה. אני לא

רוצה להתבייש בכיסוי הראש כאשר צץ לו עוד מכתב רבנים בעייתי, או עוד פסיקה שמבטאת בעיקר תפיסה חברתית עתיקה, ולא את ההלכה כפי שאני מכירה אותה. אני לא רוצה להיחשב דתייה-לייט כי אני עיתונאית, כי אני רוצה להתפלל במניין שוויוני, או כי אני לא מתביישת להיות פמיניסטית.

אני רוצה למצוא ביהדות שכה יקרה לי בית, ולא מקום זר, ואני יודעת כי זה יתאפשר רק בזכות בירור אמיתי לאור היהדות, עם נשים כמוני. נשים שלא יפחדו לנצל את יום האישה לשאול שאלות קשות, ולא רק ללכת למכירת מטפחות.