מתאבלת על אמא סוניה
ב-30 ימי האבל הראשונים גברים נוהגים שלא להתגלח, אבל מה עושות נשים? ד"ר צביה ולדן ציינה את פטירת אמה, סוניה פרס ז"ל, בחודש ללא איפור ותכשיטים. בראיון ל-ynet היא גם מסבירה מה מיוחד בעיניה באמירת הקדיש על הקבר
אם פגשתם לאחרונה את ד"ר צביה (ציקי) ולדן ומשהו היה נראה לכם מוזר, לא טעיתם. מאז מות אמה, סוניה פרס ז"ל, ולדן נמנעה מלהתאפר או לענוד תכשיטים כאות אבל במשך 30 יום. ולמי שמכיר אותה - זו כלל לא הייתה משימה פשוטה עבורה.
"כשאמי נפטרה אמרתי קדיש על קברה ושמתי לב שהדבר צוין כמעט בכל הדיווחים העיתונאיים לאחר מכן", מספרת ולדן. "אני יודעת ארמית וקראתי בקול רם, וכנראה
שהיה בזה משהו לא שגרתי". העניין שעוררה בחירתה, הוביל את ולדן לדבר על דרכי האבל הנשי בכנס "ותצאנה כל הנשים", שייערך מחר (יום ד') בבית התפוצות.
"בעיניי, כל מה שגבר יכול לעשות גם אישה יכולה, כל עוד זה לא תלוי בהבדלים ביולוגיים", אומרת בתו של הנשיא, "אבל כשאני מדברת על הקדיש ועל האבל שלי - אין בכך מחאה פמיניסטית, אלא מעשה מובן מאליו".
ולדן מציינת כי ביהדות נהוג לסמל את האבלות באמצעות גידול שיער הפנים, אבל מאחר שעבורה אין זה רלוונטי, החליטה למנוע מעצמה את האיפור וענידת התכשיטים בחודש הראשון, ולאחר מכן - עד תום שנת האבל הראשונה - לא לרכוש שום בגד ושום דבר להתקשטות. "עצם ההחלטה הזו מקרינה פנימה, כלפי עצמך, זו דרך להיזכר", היא אומרת. "קיימת גם תחושה מעניינת של עוצמה, כשמסתובבים ברחוב ונעליים חדשות קורצות מהחלון, ואני אומרת 'מצטערת, לא השנה'. זו האלטרנטיבה שלי לביטויי האבל הגבריים".
יתגדל ויתקדש
בדברים שתישא בכנס, ולדן מתכוונת להתייחס לאמירת הקדיש, שלדבריה, עבור חלק מהחילונים הוא טקסט מוכר אך מנוכר. "שומעים אותו אינסוף פעמים כשאנשים ממלמלים אותו - אז הוא מוכר", היא מסבירה, "אבל הוא מנוכר כי לא מבינים את המשמעות. בחלק מהמקרים זה טוב, כי למעשה יש בקדיש פן של 'צידוק הדין', של השלמה עם המציאות ועם המוות, ללא שאלות".
לדבריה, תפילת הקדיש מושתתת על שני צירים - אמוני וקהילתי. צידוק הדין הוא הציר האמוני, אך כאישה שאינה דתייה, ולדן לא יכולה "להתחבר" לכך באופן מוחלט: "נכון שיש משהו שמעבר לכוחותיי ושאני יכולה בהחלט להתנחם בכך שאמי זכתה למיתה יפה (מות צדיקים), אך אני מעדיפה לעקר את הקדיש מהרכיב הזה של צידוק הדין".
את התפילה בארמית מעדיפה ולדן לראות כעין הצטרפות לשלשלת הדורות, כחלק מציר קהילתי. לדבריה, במשך שנים לא תמהה על כך שהקדיש נאמר רק על-ידי גברים - עד שקראה את סיפורה של הנרייטה סאלד, שהיו לה אחיות בלבד, והתעקשה לומר קדיש. סאלד הסבירה כי אמירת התפילה מסמלת בעיניה את היותה חלק מהעם היהודי - וזו התחושה שמפעמת גם בולדן.
הניסיונות להחליף את הקדיש - גם אם הם עשויים היטב - לא מספקים את אותו חיבור, טוענת ולדן בהתייחסה לאלטרנטיבות שהציעו קדיש שמגדיל את האדם במקום את האל, או תפילה שמבוססת על מזמורי תהלים. לדבריה, מדובר בחלופות טובות עבור מי שמכיר את המקור, אבל כעבור דור אחד או שניים, כשרק החידוש יהיה מוכר - הרי שהתפילה הזו איבדה את כוחה בשרשרת הדורות.
חיבור שוויוני
ולדן מזכירה מאמר שכתבה הלמדנית מלכה פיוטרקובסקי על אמירת קדיש בידי יתומה, שם הוסבר כי אין בכך איסור הלכתי, אך הדבר לא היה מקובל מאחר שלא רצו לפגוע בנוהג המקובל מזה שנים, שלא לתת לנשים
פומביות. כיום, אומרת בתו של הנשיא, באמירת הטקסט המסורתי על-ידי נשים יש חיבור לקהילה - ובאופן שוויוני.
לאמך היה יחס של כבוד כלפי הדת, איך היא הייתה מקבלת את זה?
"לאמא שלי היה יחס של כבוד לכולם - ללא מורא וללא משוא פנים. היא התייחסה לבן גוריון ולנהג שלה באותו האופן. עם זאת, שלוש קבוצות זכו אצלה ליחס מועדף: הנכים והמוגבלים, הסופרים והרבנים. כשעליתי לתורה לפני שנישאתי היא כמעט התעלפה, אבל היום אני בטוחה שהייתה גאה בי שאמרתי קדיש, ובטח על כך שזה נעשה במקום שבו היא רצתה להיקבר - בבן שמן, ולא בחלקת גדולי האומה, שם הייתה יכולה להיטמן לו הייתה מבקשת".
לפנייה לכתב/ת 
