יום האישה? יופי, נלך לקנות נעליים
היא אשת חיל שמטפחת קריירה, בית ושבעה ילדים (בינתיים). אבל מה שהאישה החרדית באמת רוצה, אלו בסך הכל כמה דקות גנובות של שקט, ואפשר גם שופינג חסר רסן
אתמול הלכתי לשופינג עם חמותי. בדרך כלל, זה הרגע המכונן בו מגוללת הקורבן סיפור מצמרר על הטרגדיה האנושית ביחסי כלה-חמות, אך לא כאן. שופינג, מניסיוני, הוא הפעילות מקרבת הלבבות ביותר ששתי נשים יכולות להנפיק. כך, בסתם יום של חולין, יצאנו לשוטט בחנויות, נתלות במאורע משפחתי "כתירוץ המושלם" להתברבר על נעליים, ולהתמוגג מטוניקות בהנחות.
מבלי להרגיש, מצאנו עצמנו בלב-ליבה של מכירה לוהטת בחנותה של מעצבת בני-ברקית ידועה, בעיצומו של משא ומתן ערני על "זמן מראה" מול חברותינו למשימה. מרגישות על גג העולם, בחלל מיוזע וגדוש נשים להוטות.
"את הטופ הזה חיפשת?" צועקת אחת מהן אלי מקצה החנות. ובטיסה ישירה מנחיתה את הפריט המבוקש היישר אל ידיי.
נשים במירוץ
בעיצומה של הקקופוניה, בחדר מלא קולות סופרן בניצוחה של המוכרת, אנחנו מקיימות ועידת מחמאות מאולתרת. רק כעבור 40 דקות של להט צרכני חורך שיצא משליטה, אי שם באזור תאי המדידה - אני מתפנה לחזור אל הקרקע, ולצפות בעדרי הבעלים הנטושים הממתינים מחוץ לחנות, ולצדם עגלות וילדים. והם - ספק מגחכים ספק תוהים איך הפכה האישה הסופר-אינטליגנטית לה נישאו, לאסופה של דחפים ורצונות, בדים וסגנונות.
זר לא יבין. זרה - ועוד איך! לרגל יום האישה, אך טבעי הוא למנות את הישגיה של האישה החרדית, ואין ספק שהשנה יש סיבות מצוינות לחגיגה. מבט חטוף על סביבותיי מגלה קרייריסטיות, אימהות טובות, חברות מעולות, אקדמאיות מוערכות, ובעצם, מה לא?
האישה החרדית ראויה בהחלט לתואר הפיוטי "אשת חיל". מה זה בשבילה לטפח שבעה ילדים? (בינתיים), לעבוד במשרה מלאה ומאתגרת, ולתחזק בית על שלל ארוחותיו, כביסותיו וניקיונותיו? גמישות ומוסר עבודה נוקשה הן אכן מילות המפתח, ולנשים החרדיות יש את זה - ובכמויות מעוררות קינאה.
אך איכשהו, המרוץ הבלתי פוסק סביב המשולש הקדוש של זוגיות-ילדים-עבודה מאפשר אך בקושי למצוא זמן לחגוג את עצמן לעצמן. בין מפגשים שבועיים "של בנות" שהופכים לרגעי קשר חטופים, נשמע תמיד המשפט המתנצל "אין לי זמן לנשום, וצריכים מתישהו להיפגש". עד לפעם הבאה. עד למשפט החפוז הבא, שיאמר כקודמו בשעה הכי לחוצה של היום, והמהדרות - תוך גיהוץ הררי חולצות, או בישול ארוחה חגיגית ל-30 סועדים.
המילה האסורה: הנאה
אנחנו שחונכנו לשעוט תמיד קדימה, לעבוד קשה - ואז לעבוד עוד יותר קשה, מוצאות עצמנו אי שם באזור העשור השלישי,
מחפשות אחר המילה האסורה: הנאה. פסק זמן לטובת שופינג פראי וחסר רסן. ישיבה של שעתיים בבית קפה עם חברה, בשיחה על כלום ועוד כלום.
המגזר משדר לנו מגיל אפס לתור אחר "מטרות ראויות יותר" רוחנית ומוסרית, וכל המרבה - הרי היא משובחת. אנחנו מוצאות את עצמנו תרות אחר מציאות לבישות, מתקשות לספק את אותו "זמן מיותר" של הנאה, ועוד ללא נקיפות מצפון על הרדידות הבלתי נתפסת, שאנחנו חולמות להתפלש בה. הדוניזם מסוכן ובוטה, שאחריתו מי תשורנה?
וכך, באקט סמי-מחתרתי אנחנו מוצאות תירוצים לקבל קצת חופש לטובת "שעת נעליים"; עשרים דקות גנובות של התמוגגות מצללית חדשה, לפני שצוללים חזרה למציאות. התאווררות, קוראים לזה אצלנו. אוויר לנשימה.
אולי לצד רשימת ההישגים והמטרות המעייפות והצפויות להחריד, יום האישה הוא זמן טוב לדבר על דקות העונג הגנובות הללו. המכנה המשותף הנשי האולטימטיבי. ההפסקה שכמעט תמיד צריך לדחוף אליה ולהילחם עליה, בעיקר עם עצמנו. וכשהרגליים מותשות משוטטות אסורה, והמבט שבע מאקססוריז משובחים - זה נדמה, ולו לרגע, כהישג נשי לא פחות חשוב עבורנו.
לפנייה לכתב/ת 
