לא על הקישוט לבדו: אזוב, מרווה וגומא פפירוס
האזוב המצוי כה מבוקש להפקת תבלין הזעתר עד שהוגדר כצמח מוגן, המרווה הרפואית משמשת לטיפול במגוון מחלות וגומא הפפירוס - שישראל הוא גבול תפוצתו הצפוני, היה נפוץ בכל נחלי החוף, אולם הפך לצמח נדיר בסכנת הכחדה. צמחים בסביבה
מגוון הצמחיה שאפשר למצוא בטבע ובגינות שבארצנו, מקשטים את הנוף, אך עבור האדם - תפקידם לא מסתכם בזה: רבים מהם משמשים לצרכים רבים ושונים.
לכל הכתבות בסדרה ירוק כחול-לבן
את צמחי המרפא כבר הכרנו, ובפעם הקודמת התוודענו גם למגוון השימושים של הזית והתמר עוד מאז תקופת אבותינו. הפעם נתמקד בשני צמחים בעלי עלים ארומתיים שמשמשים כתבלינים וברפואה, ובאחד נוסף שאפשר לאכול, אך גם לייצר ממנו נייר ולקלוע סלים.
אזוב מצוי
האזוב המצוי, ממנו מפיקים את תבלין הזעתר, הוא צמח נפוץ, אך החומרים שבעלים שלו הפכו אותו לצמח מבוקש שנאסף יתר על המידה, עד כדי כך שהוגדר כצמח מוגן.
האזוב נזכר במקורות ואבותינו השתמשו באזוב לצרכים שונים: הוא שימש לטיהור המזבח בבית המקדש, להקזת הדם בעת הקרבת קורבנות (במדבר י"ט 18-19), לחיטוי (תהילים נ"א 9), ולטיהור מצורעים (ויקרא י"ד 4,6). בשמות י"ב פסוק כ"ב מוזכר האזוב בסיפור יציאת מצרים: "ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף" (כדי שה' יפסח על בתי העבריים שהיו במצרים).
משפחה: שפתניים.
צורת חיים: בן-שיח - צמח נמוך בעל בסיס מעוצה וענפים עשבוניים (לא מעוצים).
עלים: עלי האזוב אליפטיים ומדיפים ריח נעים וחריף. בחורף מתפתחים עלים ירוקים עגולים וגדולים, ובקיץ מתפתחים עלים אפורים וקטנים יותר.
פרחים: הפרחים צפופים בתפרחות ארוכות ובקבוצות בקצות הגבעולים. צבעם לבן וגודלם 4 מ"מ בלבד. הם בעלי ארבעה אבקנים בולטים וכותרת דו-שפתנית. השפה התחתונה של הכותרת מחולקת לשלוש אונות ברורות.
תפוצה בארץ: הצמח נפוץ מדרום הר חברון ועד לחרמון, בבתי גידול שטופי שמש סלעיים. במדבר הוא נדיר.
שימושים: האזוב מפורסם כמרכיב העיקרי של תבלין הזעתר: לעליו הכתושים מוסיפים פירות אוג הבורסקאים, שומשום ומלח. בנוסף, הוא אחד מהצמחים החשובים ברפואה עממית בארץ ומשמש לטיפול בכאבי בטן, בחילות, הצטננות, כאבי אזניים, שיעול, כאבי ראש, תולעים בבטן, אקזמה דלקות חניכיים ועוד.
מרווה רפואית
המרווה הרפואית אינה גדלה בר בארץ, אך היא הפכה לצמח נוי מוכר ומוצלח במיוחד. הפריחה תחל בקרוב. היא משמשת כתבלין וכן כצמח לריפוי מגוון מחלות.
בארץ גדלים מיני מרווה רבים נוספים, שחלקם דומים למרווה הרפואית, דוגמת מרווה משולשת. חתן פרס ישראל נגה הראובני, טען שמקור השם מרווה בשם התנ"כי מוריה -על שם הר המוריה, שעליו שכן בית המקדש.
משפחה: שפתניים.
צורת חיים: בן-שיח - צמח נמוך בעל בסיס מעוצה וענפים עשבוניים (לא מעוצים).
עלים: העלה מוארך וקטיפתי, בעל ניחוח חזק ונעים וטעם מריר.
פרחים: הפרח בצבע ורוד-סגול, צינורי ונפתח בקצה לשתי שפות, כמו רבים מבני משפחת השפתניים. הפריחה מהאביב ולתוך הקיץ.
תפוצה בארץ: צמח נוי נפוץ בכל הארץ.
שימושים: המרווה הרפואית משמשת לטיפול בהפרעות במערכת העיכול מעודף גזים, ובשימוש חיצוני לטיפול בדלקות של הגרון והאף. יש לה פעילות אנטי-בקטריאלית ואנטי-וירלית והיא משמשת לטיפול בהזעה מוגברת. בנוסף היא מחזקת את הזיכרון ומורידה את רמת הסוכר בדם. העלים משמשים לחליטה, לתיבול סלטים ולמילוי מאכלי בשר או גבינה.
גומא הפפירוס
גומא הפפירוס הוא צמח ביצות טרופי, שישראל היא גבול תפוצתו הצפוני. בעבר הוא היה נפוץ בכל נחלי החוף, אולם במהלך השנים הפך לצמח נדיר בסכנת הכחדה.
הצמח נזכר מספר פעמים במקורות ישראל. כשיוכבד שלא יכלה עוד להצפין את משה, היא בנתה תיבת גומא להשיט אותו בה: "ותיקח לו תיבת גומא ותחמרה... ותשם בה את הילד" (שמות ב', ג'). היא בחרה בגומא ולא בעץ יקר מכיוון שהגומא היה זמין וזול, ומכיוון שהגומה מעניק לתיבה גמישות כך שהיא לא תישבר בהתנגשות עם עצים או עצמים אחרים.
הצמח נזכר גם בספר איוב - ידידי איוב השתמשו בגומא כמטאפורה לנושא שכר ועונש: "היגאה גומא בלא ביצה ישגה אחו בלא מים" (איוב ח', י"א) נכתב בפסוק, שפירושו: כמו שאין גומא בלי מים, כך לא ייתכן עונש בלא חטא. רמז לאיוב כי לא היה מקבל עונש ללא חטא.
משפחה: גומאיים.
צורת חיים: צמח עשבוני רב-שנתי בעל קנה שורש זוחל ומתפצל, היוצר גושי צמח ענקיים.
עלים: עלה סרגלי וארוך.
פרחים: הפרחים קטנים, צבעם חום והם ערוכים בתפרחת של סוכך הנראה כמו מטריה בעלת כ-30 סעיפים (קרנות הסוכך). הפריחה מתרחשת בקיץ, והפרחים מואבקים על ידי הרוח.
תפוצה בארץ: הצמח גדל בביצות, שלוליות וגדות אגמים ונחלים. הוא מצוי רק באזור שמורת החולה, ונדיר מאד בצפון מזרח הכינרת ובשרון. לאחרונה הוא משמש כצמח נוי בגינות וכך למעשה ניצל מהכחדה.
שימושים: בזמן העתיק שימש הצמח כחומר גלם לנייר, ומכאן מקור שמו באנגלית. כדי לייצר את נייר הפפירוס פורסים את הקנים לרצועות אורך, קולעים אותן שתי וערב ומייבשים בשמש. בנוסף, הצמח משמש למאכל: לאחר קליה אוכלים את קני-השורש הצעירים, שטעמם מזכיר שקדים וריחם נעים. קני הצמח משמשים גם לקליעת סלים, מחצלות, חבלים סירות וסנדלים.
הכותב הוא המדען הראשי של הגן הבוטני האוניברסיטאי בגבעת רם ירושלים
לפנייה לכתב/ת 
