סקס בהליך מזורז יחבר ביניכם או יקלקל לכם?
שניכם מוצאים בשניכם את החן, ואז עולה שוב השאלה הנצחית, כך נראה, בתחום שבינו לבינה. מתי הנשיקה, מתי המגע, איפה, מתי העירום, מה ראוי להישקל שם, האם ראוי לשקול בכלל משהו, או שמא לתת לדברים לקרות, לאלוהים לכוון
אז הנה, אתה מוצא לפתע מישהי שמוצאת גם היא אותך, ושניכם מוצאים בשניכם את החן, איפשהו ברחבי הרשת. המילים מתאימות, החיוך בתמונה נדבק לך בול במקום שאתה אפילו לא מזהה, ומתוך שדה הבור של אוסף הקוצים ששרטו אותך במהלך הזמן, אתה מגלה, או חושב שגילית, את החמניה שחיפשת. מין פרח כזה שיאיר לך את חשכת השיגרה של הרצון האמיתי למצוא.
הרי החיפוש עצמו, וזה די ברור כמו טיול בטויס אר אס, ממכר לכשעצמו. מתי נתנו לנו להיכנס לחנות צבעונית עם הורה נדיב מאחורינו שאינו טורח לומר לא, כי אם לוחש לנו כל העת בכל אוזן שומעת – קח, אפשרי, תבחר, לכל היותר תחליף מחר. חלום ילדות שמתגשם. זהו בדיוק. האינטרנט הזה, והמפורשות של הבעת הרצון של הנה אני רוצה, מחפשת, הנה אני מחפש ויכול לקבל, הנה אני מגיעה סופסוף, נותן בידינו את תחושת השפע של עמי ותמי בבית המכשפה עם הררי השוקולד. לדעתי, אפילו הקירות היו שם סוכריות. אחר כך הם גילו שהשוקולד היה מריר. מר ומאיים עד מאוד.
אז הנה היא, פרח מנצנץ בין כל התמונות שאתה כבר מכיר בעל פה, עם ניסוחים קצת יותר פשוטים החודרים לך לחלקים הרכים שכבר חשבת שאינם קיימים בך ואולי אתה אפילו בוש בזכרונם, ונכנסים לך בול בפוני, בין חרכי הירי של שריון הקשקשים שלך. מצוין. אפשר להמשיך.
גלמים של פרפרי סיכוי מתנחלים אצל שניכם
ועכשיו גם נניח, שמילותיך שלך, והתמונה ההיא שהצליחו לארגן לך, עשו לה בערך את אותה התזזית, ואז גלמים של פרפרי סיכוי מתנחלים אצל שניכם. מצוין. ללא התנאי הזה, אין טעם להמשיך לכתוב את השאר, כאן למטה.
הנה שיחת הטלפון הראשונה. קריטית, באשר היא. כשם שהריח קובע גורלות, כך גם השלום הראשון והביי האחרון של השיחה הראשונה שבאמצע. בין אם זו שיחה תכליתית וקצרה של מקצועני חיפוש - מין שיחה שכזו, אשר נועדה אך לקבוע באיזה מקום מאוד מיוחד ושונה אתם נפגשים, או שיחה מן הסוג האחר, בה נבדקות ללא משים וללא טופס האינטונציות, ההקשבה, הנשימות, החיבור ומה עושים לכם, לשניכם, הקולות והתכנים והרוח הזו שבאוויר.
אחרי שיחה או שתיים, וארגון הבייביסיטר שלה או השהיה נשית מעודנת אחרת, החלטתם להיפגש. חשוב, אגב, לחשוב מראש אם יש שם חנייה. לא כיף להתחיל ערב עם קללות ואימה מפני הפקחים הרעבים של העיריה (והם רעבים).
באים בנפרד, או אתה אוסף אותה?
שאלה ראשונה: באים בנפרד, או אתה אוסף אותה? כל כך מסובך. מחווה ג'נטלמנית טריוויאלית היכולה להפוך באחת לדלקת אחת גדולה. היא אינה מכירה אותי, אני לא אותה. ככל ששפע עלינו האינטרנט שפע אחד ענק, הוא גם הפגיש את כולנו עם סרטי אימה מיותרים. והנה, עוד משהו לשים אליו לב – עד כמה את סומכת עליו שיבוא עם סוסו עד אלייך ותתנהלו כבימי קדם של כמו, בואו נגיד, 20 שנה לאחור. עד כמה אתה סומך על עצמך, ומוכן לתת לסיכוי להרים ראש, ולא לחשוב שמותר לך אפילו לא לתת את המקום להבין מי זו שבאה לראות אותך, מבלי לאבד את תחושת החופש להחליט. השפע המדומה הזה. הטכניות הנגזרת ממנו. והסיכוי ההולך ופוחת משום כך.
אז סע וקח אותה. ואם אתה באמת אתה, פתח לה את דלת הרכב. ככל שתהיה נערת אינטרנט, עודנה אשה. ועודך גבר, לעתים אף בראשיתי לגמרי. אל תוותרו על כך. לשם כך התכנסתם. שאם לא כן, רצוי היה להתכנס בעצמכם, כל אחד בעצמו, ולוותר על הצורך הזה לחפש חנייה ולשוב אחר כך עם עוד קורט ייאוש מתסכל ולסידור הקבוע הנאמן שלך שתמיד ינחם אותך ויספר לך שעוד לא הגיעה שעתך. תן לשעתך את הזמן המגיע לה. פתח לה את הדלת.
פתחת. היא נכנסת. ויש לה יתרון. אתה חייב להביט על הכביש, היא מביטה עליך. אתה רק יכול להריח ולחוש בתנועותיה. אל תזלזל, היה קשוב. זה אומר המון.
התיישבתם. בדרך כלל זה קפה הפוך עם הוראות מדוייקות. המלצריות מחייכות לנוכח החדש שלכם והשגור שלהן. הן כבר ראו הכל. האמינו לי. הכל הן ראו. לדעתי, ולעניותה בלבד, מלצרית מיומנת תוכל לומר לכם כבר בהתחלה אם אתם הולכים יחד מכאן לכיוון הזריחה, או שכדאי לכם לוותר על הקפה ורק לא לשכוח להשאיר לה את הטיפ. היא כבר יודעת. תנו לה את הטיפ ותשאלו אותה. פעם אחת זה עבד כמו שעון חול קוקיה.
וזה מתקדם. אתם מדברים. התכנים לא חשובים. אם זה ימשיך, התכנים ישובו וישתלבו. כרגע רק המשיכה נבדקת. האם הגלמים הפכו לפרפרים, או שהם מתים. עניין של רבע שעה גג. חצי שעה למיטיבי לכת. וזהו.
והנה, השאלה הבאה: מה הלאה. אוף, יותר נכון - מתי הלאה.
מתי הנשיקה, מתי המגע, איפה, מתי העירום, מה ראוי להישקל שם, האם ראוי לשקול בכלל משהו, או שמא לתת לדברים לקרות, משום שאלוהים זה המכוון כוכבים במסילותם. מה אני יודע מן העבר על העתיד איתה כאן ועכשיו, מה היא יודעת וחושבת וחוששת.
מה עושים? שאלות טכניות שמעולם בעבר לא עלו הן כעת נושא לדיון.
סקס כבר עכשיו, היום, עוד מעט, זה סקס לתמיד או משהו שיחלוף?
היש הבדל בין סקס לזיון? ואם היום, איך נקרא לזה?
אנחנו אומרים אמת לעצמנו כאשר חושבים ללכת לישון עכשיו יחד, או מספרים סיפורי לילה טוב לפני בוקר גרוע שלאחריו?
מי מנהל אותי עכשיו? אני או הוא או אלוהים?
מי מכוון אותה?
ממה היא פוחדת?
ממה אתה?
מה היא רוצה?
ואתה?
מה צבע הפרפרים אצלה?
האם הם קיימים?
האם הם מהזן של הזיון, או מזה הנדיר של התשוקה לבית?
כמה מכות היא כבר קיבלה בבטן ועד כמה אני לא רוצה להיות הגרזן הבא?
באיזה צד של המיטה אני ישן, ובאיזה היא? ומתי?
ומה שלום החדווה של מחר בבוקר? תהיה? שהרי לבוקר יש את האור שלו ואלימות אלומותיו.
ומתי? הלילה? בשבוע הבא, לאחר שאנחנו כבר שזורים מעט עם הקטנות של חיינו?
אין לי תשובות. אף לא אחת. מעולם לא הצלחתי להגיע לאיזו נוסחה.
ואתם?
>> זווית נשית: הגיע הזמן שהנשים יעשו את חיי המין פחות קלים
