ההסתה מתחילה בתוכנו

על הפלסטינים להפסיק את ההסתה נגד היהודים ולחנך את העם לשלום - שבים ואומרים דוברי הממשלות הישראליות לדורותיהן בכל פעם שמתקרבים לרגע האמת וחייבים להתפשר. לטיעון ההסתה הפלסטינית יש מתחרה תאום - עד שלא תהיה דמוקרטיזציה, לא נוכל לעשות שלום עם סוריה.

ככל ששני הטיעונים מושמעים בכל פעם על סף תהליך מדיני, הרי שהם נודפים לא מעט ניחוח של אליבי לא משכנע. כנראה שהיה צורך להמתין לנפילתו של מובארק, כדי לגלות שאפשר לכרות שלום מועיל ויציב למדי גם עם משטר לא דמוקרטי במצרים. גם המלוכה בירדן אינה בדיוק סמל הדמוקרטיה.

אם כן, נותר טיעון ההסתה, שגם הוא עלול להתנדף מול טיעון נגדי - טול קורה! שכן, מי שבאמת ובתמים מאמין בשלום, חייב תחילה להכשיר את המחנה שלו ואת הלבבות לקראת העידן החדש, אם וכאשר יגיע. לפי שעה, גופים ומשאבים אדירים מושקעים כדי לחשוף את מסע ההסתה הפלסטינית נגד ישראל. ארגוני מעקב מפרסמים בצורה מגמתית וסלקטיבית כל התבטאות נגד יהודים באמצעי תקשורת פלסטינים וממצאי בדיקות של ספרי לימוד ברשות הפלסטינית.

אלא שמעט מדי, אם בכלל, נעשה כדי לבדוק אם אקלים העימות בישראל השתנה לטובת אקלים של הידברות ושלום. מאז בראשית, שבו והקפידו להנחיל לציבור הרחב בשיטתיות ובעקביות מיתוסים יעילים לעימות ושלילת זכויות היסוד של העם הפלסטיני. מדינה פלסטינית היא הרי מנטרה ערבית כדי לחסל את מדינת ישראל, מדינת העם היהודי. מכאן גם נגזרת הטענה שאין פרטנר לשלום. ובכל מקרה, ארץ ישראל שייכת לעם ישראל בלבד וכל מי שחושב אחרת איננו אלא עוכר ישראל אכול שנאה עצמית, או גרוע מזה, פוסט ציוני.

יש פרשן לענייני יהודים?

אמנם הצד הפלסטיני הרוויח ומרוויח ביושר את העוינות והחשדנות כלפיו, הן במעשיו והן בדיבוריו. אלא ש"מלחמת מלים" היא חלק מהעימות כולו, וכל צד עושה כמיטב הבנתו. לשם כך, אין צורך דווקא בספרי לימוד או/ו באמצעי תקשורת, אשר אף הם ראויים לבדיקה מעמיקה. עוד מגיל רך ערבי היה בשפה היומיומית לשם בעל מטען שלילי ומטיל פחד על ילדים רכים. לכאורה הערבית היא אחת השפות הרשמיות, אך מעט נעשה כדי לעודד תלמידים לבחור בה כשפת הלימודים השנייה. הרי שפה הייתה ונותרה חלון ראווה לתרבות. אך מי שמתעלם מעם שלם, מדוע שיכבד את שפתו ותרבותו? כך שלרוב, רק מי שצריך לומד ערבית - בצה"ל.

אף שאמצעי התקשורת הישראלים מתוחכמים יותר ועל כן זהירים בביטויים בוטים, הם אינם חפים מגישה עוינת כלפי הערבים וכלפי הפלסטינים בפרט. אין אמצעי תקשורת שמכבד את עצמו בלי כתב/פרשן לענייני ערבים. כיצד היינו מגיבים לו עיתון או תחנת שידור היה מתגאה בכתב לענייני יהודים? לרוב, הכתבים הללו מדווחים ברוח המסורתית של "דע האויב" במקום "הכר את השכן". במקרה הטוב, יש מביניהם שמחפשים דווקא את הסיסמאות המועטות נגד ישראל בכיכר א-תחריר בקהיר. במקרה אחר, הם סמוכים מדי יום על מקורות המודיעין ומצטטים מהערכות בין כתליהם.

אכן, לקראת "שתי מדינות לשני עמים", חייבים לשנות את הדיסק, וקודם כל במערכת החינוך ובהתנהגות המילולית. אלא שלשם כך, לא די בהטחת האשמות. חיוני לא פחות לעשות בדק בית יסודי. כבר היו דברים מעולם, כאשר הקדימו הצהרות למהלך מדיני, לא פעם כחלק מהסכם מתגבש. על כן, מי שבאמת ובתמים מעוניין בפשרה עם הצד הפלסטיני, שיחל תחילה להוריד את הטון הלוחמני ויכשיר לבבות בהתאם.

דן כספי הוא פרופ' במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון