האם העבודה תיעלם מהעולם המערבי?
פילוסופים ותסריטאי מדע בדיוני סברו בעבר כי מכונות יחליפו את הידיים העובדות. בינתיים, יותר זול להעסיק עובדים מסין ומהודו. הפועלים משתכרים פרוטות, אך יוצאים בהדרגה מהעוני ועוברים למשרות משתלמות יותר, כגון מתכנתים. ימים יגידו אם אנו צועדים לקראת גן עדן, או שמא יצרנו גיהינום
וזה הסיפור. פעם היה לנו טוב. הסתובבנו עירומים בין עצים מלאי פרי. נתנו שמות לבעלי החיים. לא היתה עבודה. לא היתה מערכת משפט. לא מוסר. לא היה צורך בכל אלה. היה לנו הכל. זה היה גן העדן. אבל אז הגיע הנחש ופיתה את חווה. היא פיתתה את אדם ומאז אנחנו עובדים קשה. הסיפור הזה מוכר לכל בן תרבות והוא מנסה להסביר, בין היתר, מדוע אנחנו עובדים. העבודה כאן מתוארת כעונש.
אבל עכשיו, האם מסתיים פרק העבודה בחיי הציוויליזציה? האם אנחנו מתקדמים לעבר סיום עידן העבודה? האם הציוויליזציה הבאה תהיה ציוויליזציה של מכונות שבה בני האדם כולם יוכלו ליהנות, ללמוד ולהגשים את עצמם? האם כולנו נוכל לשבות וליהנות יחד מפירות השינוי? או שרק כמה מעטים בני מזל.
סוף העבודה
ב-1995 פרסם הכלכלן והעיתונאי ג'רמי ריפקין ספר מעניין בשם "סוף העבודה – ירידת כוח העבודה הגלובאלי". במונחים של ספר אקדמי שעוסק במציאות החברתית, זהו ספר ישן. אני מעיין בו עכשיו ותוהה עד כמה הספר הזה רלוונטי לימינו או לעתיד לבוא.
השאלה בגדול היא כזאת: האם המיכון הולך לעשות בשבילנו את כל העבודה? האם קבוצות גדולות של אנשים הופכות להיות מיותרות בעקבות הדבר הזה? מה משמעות חברה שאינה מאורגנת באמצעות קטגוריית העבודה? הרבה שאלות, וכל אחת מספיקה לטור שלם.
בין אוטופיה לדיסטופיה
כשמדברים על עולם ממוכן וממוחשב לגמרי עולות בדמיון (ובסרטי המדע הבדיוני) שתי תמונות מנוגדות. האחת היא התמונה ששואף אליה מרקס ורוצים אותה גם אוטופיסטים אחרים: חברה אנושית שבה בני האדם זוכים בצרכים שלהם, משמשים בעבודות ציבוריות שהן רשות ועסוקים בהגשמה עצמית. הדייג דג משום שהוא אוהב לדוג, הצייר מצייר, לומדים שפות ומתמטיקה, ספרות והנדסה. יש מספיק לכולם ואין צורך לעבוד.
תמונה שנייה עולה מכל מיני סרטי מדע בדיוני. זוהי תמונה דיסטופית (תאור רע של העתיד) שבה ישנה עיר קטנה מוקפת חומה. בעיר הזו יש מכל טוב. האנשים בה לא עובדים כמעט, הם נהנים מכל יתרונות המיכון והמשאבים של כדור הארץ, אבל מחוצה לה אין שום ציוויליזציה מאורגנת. מיליוני בני אדם חיים בלי מקורות מים נקיים, בלכלוך, בטינופת, בעוני ובעליבות.
לאיזה מקום אנחנו צועדים? האם לאחד משני המקומות האלה? גן עדן חדש של בני האדם שאכלו מחפרי עץ הדעת ובעזרתו בנו לעצמם מחדש את הגן, או קבוצה של בעלי כוח ומזל שחיה בתוך גיהינום עלי אדמות?
מכונות? יש סינים
באחד מטיולי המופלאים להודו נתקלתי במראה מוזר. בשדה התעופה הלא מפואר במומבאי, ליד מכונת שתייה אוטומטית עמד מפעיל מכונה. מפעיל מכונה אוטומטית? כן. תפקידו היה לקבל את המטבע ממי שרוצה שתייה, להכניס למכונה, ללחוץ על הכפתור ולהגיש את השתייה.
האם יכול להיות שהעבודה לא נעלמת, פשוט מפני שיותר זול להפעיל בני אדם מלפתח מיכון מלא? אולי העבודה לא באמת נגמרת לנו, אלא – לפחות בינתיים – עברה למדינות אחרות?
שני ספרים מעניינים יצאו לאחרונה בנושא של סין והודו. האחד, "הפיל והדרקון" בהוצאת מטר הוא ספר כמעט עליז. הוא מספר בהתפעלות על השפעת הגלובליזציה על סין ועל הודו. בספר מתוארת הודו כמשאבת משרות הצווארון הלבן של העולם – המקום שאליו עומדות לעבור ועוברות מיליוני משרות של אנשים שעד לפני כמה שנים חשו את עצמם מוגנים, למשל מתכנתים ורואי חשבון.
ואכן, מי היה מאמין שמתכנת הוא מקצוע מסוכן? ידענו שפועל טקסטיל הוא מקצוע נעלם וחסר עתיד. אין יותר פועלי טקסטיל, הרי, רק בסין. והנה, המתכנתים עוברים להודו. האמת שהעליזות שבספר לא כל כך מופרכת. המונים ברחבי העולם השלישי יוצאים מקו העוני.
פתאום יש להם עבודה.
אמנם הם מקבלים פרוטות, אבל הפרוטות האלה הן הרבה יותר ממה שהיה להם עד עכשיו. והחשוב, אלה ישאו אותם הלאה לקראת עתיד טוב יותר. סין, לפי הספר הזה – וזו כבר קלישאה בעצם – הופכת לבית החרושת של העולם. כאן המחברת רובין מרדית מדברת ממש על מסיבה, ואכן זהו אחד משמות הפרקים.
מי הטובים ומי הרעים?
הספר השני "המחיר של סין" שנכתב על ידי אלכסנדרה הארני ויצא לאור בסדרה המצוינת והקטנה עדיין "כעת" (בעריכת ארנה קזין) בקיבוץ המאוחד, מורכב יותר ועמוק יותר. זה ספר מורכב ולא פשוט קשה לגלות כאן טובים ורעים. בטח שאין בו מסיבות. מסופר בו על חיים עלובים של מיליוני מהגרי עבודה סיניים בתוך סין. מסופר בו על מעונות מטונפים ועל שעות עבודה מטורפות.
אז מה? העבודה נעלמת? בינתיים לא ממש. אם אתה גר במרכז תל אביב או בגוש דן כבר לא תראה מטוויות ומפעלי חוטים. כנראה שגם במקומות אחרים בארץ לא. הפועלים שלנו הפכו למובטלים, או שהיה להם מזל וקיבלו משהו אחר. לא צודק, נכון? אבל מיליוני אחרים טוווים עבור כל העולם בסין ויוצאים מקו העוני. צודק? ועדיין לא ענינו על השאלה העיקרית: האם אנחנו עומדים לפני עידן של ביטול העבודה?
ד"ר אושי שהם-קראוס, סוציולוג ופילוסוף של הכלכלה. מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לכלכלה במכללה למנהל. הוא חוקר של מדינת הרווחה החדשה. ספרו "בודריאר וסימולקרת הכסף – על כסף, שוקי הון ומשברים פיננסיים" יצא לאחרונה לאור בהוצאת רסלינג. ניתן לפנות אליו במייל: ushik42@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
