בלנית? לא תודה

"את צריכה עזרה?" כך מקבל אותי המוכר בחנות למוצרי חשמל. לרוב אני עונה בנימוס "לא תודה, אני מסתדרת", והוא עובר ללקוחות הבאים, מציע את עזרתו, אם ירצו יקחו ואם לא – לא.

כך אני רוצה שתקבל אותי הבלנית, אחת לחודש כאשר אני באה לטבול במקווה. "את צריכה עזרה?" ואני אענה "לא תודה, אני מסתדרת", והיא תעבור ללקוחה הבאה, תציעה את עזרתה, תרצה תיקח ואם לא – לא.

"הסירי את הבגדים, שבי על הכסא וקיראי לי כשאת מוכנה", כך מקבלת אותי רופאת הנשים כשאני באה לבדיקה, ואני עושה זאת, במבוכה קלה אך עם אמון שטובתי

היא העומדת לנגד עיני שתינו.

כך אני לא רוצה שתקבל אותי הבלנית אחת לחודש כאשר אני באה לטבול, אני לא רוצה לשמוע "הסירי את הבגדים, וקיראי לי כשאת מוכנה", אני לא רוצה שאלות חודרניות, אני בסך הכל רוצה לטבול. אני רוצה להסתדר לבד, בלי שאף אחת תבדוק אותי ואת ציפורניי, בלי אף אחת שתוודא את ספירת הימים ובלי שאף אחת תאשר את טבילתי וטהרתי על ידי מילה אחת - "כשר".

כמו בחנות למוצרי חשמל, אני רוצה שהשירות יוצע לי על ידי הבלנית, שזו תשמש בתפקידה המילולי – אשת בית המרחץ (מהמילה היוונית balaneus), וכמו בחנות למוצרי חשמל – גם במקווה אני רוצה לדאוג לעצמי, לוודא שגופי נקי ומוכן, שהסרתי את הלק והתכשיטים ואני מוכנה לטבילה. ואז אכנס להיטהר, אברך את ברכת הטבילה, ואדאג שכל כולי אהיה בתוך המים (כולל שערותיי הארוכות) ללא חציצה וללא הצצה. אטבול פעם אחת, שבע פעמים או יותר, אדע כי הטבילה כשרה, אצא מהמקווה, אתלבש, אשלם על השירות ואחזור לביתי בשמחה.

אך בניגוד לחנות למוצרי חשמל, שהתסריט הרצוי בעיניי מתרחש ברוב המקרים, במקווה הטהרה זה אחרת. במקרה הזה, אני מגיעה אל המקווה ופוגשת את הבלנית, וזו, כאילו היא רופאת הנשים המחזיקה איזו מומחיות וידע שאין לי, לוקחת אחריות על גופי. אך בניגוד לרופאת הנשים – אין לי צורך בזה, אני יודעת את ההלכות, אין לי אמון שזה לטובתי, והתחושה שנשארת עמי היא שזה מעשה פולשני, לא צנוע ומביך.

מי ידאג לשיער?

טבילת האישה מקורה בתורה, הבלנית הגיעה בתורה שבעל-פה. בשלב כלשהו בתורה שניתנה למשה מסיני והוא מסרה ליהושע והוא העביר הלאה, טהרת האישה הופקעה מידה (מהלך זה אינו מפתיע, הוא מצטרף להעברת הסמכות לבעלי מקצוע גם בתחומים נוספים, בטח בכל הקשור בנשים).

סמכות חיצונית צריכה לאשר את הטבילה, ומאחר שאין אפשרות שגבר יהיה אחראי על הטבילה מטעמי צניעות, קיבלה הבלנית את התפקיד החשוב. ומאז, דורות על גבי דורות, נשים (יש שיאמרו צדקניות) יוצאות ערב-ערב מביתן בתודעת שליחות, כדי להכשיר את טבילתן של בנות ישראל - אם הן מרגישות עם זה בנוח, וגם אם לא.

הפקעת סמכות האישה על טהרתה אינה מפתיעה אצל ממשיכי וממשיכות ר' שמעון בר יוחאי, שטען כי נשים דעתן קלה, אך מה בדבר אותן נשים כמוני, שזכינו להיוולד בדור אחר, עם תודעה אחרת? איך קורה כי אלו הולכות מידי חודש אל המקווה, מרכינות את הראש בפני הבלנית, עונות על שאלות מביכות, נכנסות לטבול ומחכות שזו תאמר "כשר". ולפעמים ביציאה גם תוסיף "שנשמע בשורות טובות".

בתפקיד המשגיחה

בחיפושיי אחר המקור ההלכתי לקיומה של הבלנית התברר כי הסיבה הרווחת היא תפקידה כאחראית על כך שבשעת הטבילה כל השיער יהיה בתוך המים. הרבנים העונים על השו"תים האינטרנטיים בעידן שלנו כותבים זאת שוב ושוב, ופוטרים את עצמם בתשובה פשטנית זו.

כמובן שיש להם על מי לסמוך. ר' יוסף קארו כתב זאת בשולחן ערוך בהלכות נידה (יורה דעה סימן קצ"ח). אך מכיוון ששולחן ערוך פתוח לכל איש ואישה, עיינתי במקור ומצאתי כי יש המשך לקביעה המחייבת משגיחה על הטבילה, וכך כתוב: "ואם אין לה מי שתעמוד על גבה, או שהוא בלילה, תכרוך שערה על ראשה בחוטי צמר או ברצועה שבראשה...".

אפשר לראות שגם ר' יוסף קארו, הבין כמו כל מי שתבונה בראשה כי יש דרכים אחרות ופשוטות יותר לדאוג לכך שכל השיער יהיה במים. נראה לי כי סיבה זו אינה מחמיאה לאינטליגנציה של הטוענים אותה.

מעניין לראות כי בסעיף האחרון ברשימת ההלכות על הטבילה מוסיף השולחן ערוך "נידה שטבלה בלא כוונה, כגון שנפלה לתוך המים או שירדה להקר, הרי זו מותרת לבעלה", אפשר להבין שאם אשה נפלה בטעות לתוך מים, הרי ברור שלא הייתה עימה אשה המאשרת את טבילתה, על טבילה כזו ר' יוסף קארו מכריז "כשר".

צריכה עזרה

לא מעט נשים בוחרות מידי חודש לטבול במקווה. הן עושות זאת מסיבות שונות – דתיות, רוחניות, זוגיות ועוד. אך הן לא בוחרות במפגש עם הבלנית, את המפגש הזה הן נדרשות "לבלוע" על מנת לקיים את בחירתן לטבול.

"את צריכה עזרה?" כך אני רוצה שתקבל אותי הבלנית אחת לחודש, כאשר אני באה לטבול.

"את צריכה עזרה?" ואני אענה – "לא תודה, אני מסתדרת".

ועד שזה יקרה, אני מצטיידת בפסקי הלכה שונים שניתנו במהלך הדורות, אותם אספתי בלחיצת כפתור "טבילה ללא בלנית", ומידי חודש

אני הולכת אל המקווה, מדברת עם הבלנית בעדינות ומסבירה כי אני נוהגת לטבול לבד, ויש לי על מי לסמוך. וזו מופתעת ומנסה להניא אותי מהחלטתי בהסברים לא משכנעים, שהיא עושה את זה בשבילי, וזו המצווה, ואני ממשיכה בשלי ומסבירה שאיני צריכה את העזרה הזו. כשהיא לא מצליחה, היא נאלצת "לבלוע" את החלטתי, ואני נכנסת, טובלת, יוצאת, משלמת, ומתפללת שעוד נשים ינהגו כמוני.

וכדי שהמצב הזה ישתנה, אני צריכה את העזרה שלכן, בנות ישראל.