ניצבים בטרגדיה של הרפואה הציבורית

יש שיקראו לזה מצב פוסט טראומטי. לעולם לא אשכח את הערב שבו נשארתי עם תורן צעיר במחלקה פנימית. ארבעה חודשים בלבד לתוך ההתמחות, רבע שנייה אחרי שסיים את הסטאז', הוא נשאר בתורנות עם מחלקה בה 40 חולים (לפני קבלות הלילה מהמיון), לרובם רשימת מכולת של מחלות ורשימה מעט ארוכה יותר של תרופות.

בין התרוצצות בחדרים, בקבלות של חולים חדשים, חידוש המרשמים לתרופות, מגיעים לראשונה קרובי משפחה של קשיש דמנטי. העובדה שפספסו את שעות השיחה עם המשפחות בארבע שעות לפחות לא מעניינת אותם במיוחד: "אנחנו דורשים לדבר עם מנהל המחלקה!" ההסברים כי בשעות הללו נמצא רק רופא מתמחה במחלקה, לא הניחו את דעתו. הבן המסור עלב במתמחה, בי, וגם באחות תמימה שניסתה להתערב, והסכים לבסוף לחזור למחרת.

אולי בחלק ממדינות המערב רופאים עובדים במשמרות של שמונה שעות, ובכל משמרת יש רופאים מתמחים ומומחים. במדינה מתוקנת, הגיוני לשער, קרוב משפחה נסער זה לעולם לא היה מתייחס כך אל הרופא במחלקה, זוטר וצעיר ככל שיהיה. אבל לא בישראל. כי המערכת בנויה על הרופאים המתמחים, הם אבני הבנייה והדלק שלה גם יחד, וכיום הם אחד הסקטורים הנרמסים ביותר במשק. נרמסים על-ידי האוצר, משרד הבריאות, ודאי שעל-ידי מטופלים ומשפחותיהם. עייפים ועסוקים מכדי להתלונן. מונים עוד שבוע ועוד תורנות עד לסיום ההתמחות.

תורנות היא יום עבודה שלם, הנושק ליומיים נוספים. יומיים של עבודה, שבהם אתה אחראי על מחלקה שלמה, ד"ר יחיד במחלקה. הרופא הבכיר, שהוא הכונן באותו הערב, משמש חבר טלפוני לעת צרה, אבל כזה שהשימוש בו מוגבל בהחלט. אי אפשר להאשים אותו, תלוש השכר המזעזע שלו בבית החולים דוחף אותו למשרה שנייה, ושלישית בשעות הערב והלילה, כדי להתפרנס בכבוד.

מעגל קסמים אכזרי 

התורן נשאר לבד, לקבל חולים חדשים, לבדוק אותם, להחליט על טיפול. לפעמים להתייעץ עם מתמחה בכיר יותר ממחלקה מקבילה או מהמיון. אם יש לו "מזל", נשאר איתו גם סטודנט צעיר לרפואה. איך לרופאים הללו יש כוח ללמד, להדגים ואף להסביר פנים לסטודנט שאיתו - נשגב מבינתי.

אבל איך זה ממשיך לעבוד? איך האנשים לא יוצאים להפגין? לעשות משהו? המציאות הזו מדאיגה, שכן המדרון חלקלק. "פעם חיכו פה במרפאה שלושה שבועות לתור, היום זה חודשיים וחצי מינימום", סיפרה מזכירה ותיקה במרפאת חוץ באחד מבתי החולים הגדולים בארץ, "זה מה יש. מי שיש לו כסף הולך לפרטי, מי שאין לו - מחכה".

חוסר בתקנים או בתגמול אטרקטיבי למקצועות נדרשים הפכו למחלה קשה, חשוכת מרפא, ממארת. זה לא שהרופאים אינם, או יורדים בהמוניהם לארץ זבת תנאים וקאש. לא בהמוניהם, עדיין. המערכת הציבורית היא-היא שפולטת אותם - בקרוב אותנו - בתום ההתמחות, לשוק הפרטי או לעבודה מרפאתית בקופות החולים בלבד, ולא מנסה לעודד להישאר בה בתנאים משופרים. מעגל קסמים אכזרי, מתמשך, ובעיקר מצער. 

תגידי, מצב מערכת הבריאות בישראל באמת כל כך נורא? שאל אותי ידיד אוסטרלי הלומד רפואה ושוקל - אלוהים יודע למה - להתמחות בארץ. אפילו גרוע יותר, הרהרתי ביני לבין האוסטרלי הנאיבי. הסטודנטים במחלקות, כמוני, מגלמים תפקיד של ניצב, במקרה הטוב דמות משנה עם כמה שורות בודדות. הגרדרובה מחייבת - חלוק וסטטוסקופ ומבט רציני - אך למעשה, הסטודנט משולל כל אחריות הכרוכה בקבלת החלטות. ולניצב בהצגה, יותר מאשר לגיבור, יש יכולת נדירה וחולפת להביט במציאות בפריזמה רחבה יותר. אולי משום כך, המציאות נראית עגומה כל כך.

פולינה פרלמן, סטודנטית לרפואה שנה 6 באוניברסיטת תל-אביב ומפיקת חדשות ב-ynet

Read this article in English