כהן עובר ושב

בני זוג נישאו כדת משה וישראל באנגליה. תשע שנים אחר כך הופיעו בפני בית הדין בישראל בסכסוך גירושין, שבו ביקש הבעל להתגרש מן האישה - בניגוד לרצונה. הבעל טען שהוא כהן והיא גרושה, והיה אסור להם להינשא מלכתחילה. מאחר שכך, טען הבעל, על בית הדין לצדד ברצונו לחייב את האשה בגט.

בית הדין שאל את הבעל איך ייתכן שכהן נישא לגרושה ברבנות בלונדון, והוא ענה שבתחילה הלכו השניים להירשם אצל רב הרפורמי, ולאחר מכן הודיעה לו האישה שהיא הצליחה לסדר שהנישואין יהיו אצל רב אורתודוכסי. האשה מצדה הכחישה את הסיפור, וטענה שבעלה כלל

אינו כהן, ואם הוא אכן כהן – הוא העלים ממנה עובדה זו.

אלא שהבעל הכחיש את טענת האשה לגבי יחסיה של אמו עם גוי לפני נישואיה לאביו. הגדיל עוד לעשות הבעל כאשר הביא עד שטען שלא אמו היא שחייתה עם גוי (מה שהיה הופך אותו ל"חלל"), אלא סבתו - עניין שלא הופך אותו ל"חלל", אלא לסתם ילד שסבתא שלו קיימה יחסי מין עם גוי, לפני שהיא נישאה לסבו.

בשורה התחתונה, הבעל הצליח להוכיח שהוא כהן, האשה לא הצליחה להוכיח שכהונתו נפסלה והוא "חלל" – ובית הדין חייב את האשה בגירושין בניגוד לרצונה.

דיון מיותר

אני מוטרדת מן הסיפור, שפורסם באחד הגליונות האחרונים של "הדין והדיין". ראשית, אני מוטרדת מכך שבית הדין מאפשר לאדם, שהערים על המערכת ונשא אישה שאסורה לו, לקבל את תמיכת המערכת ברגע שהוא חפץ להיפטר מאשתו. יש כאן שיתוף פעולה של בית הדין עם חוסר תום לב של הבעל ואף עידוד לכך. על בית הדין הרבני היה למצוא את הדרך שלא לשתף פעולה עם הבעל המערים.

בית הדין יכול היה למשל לומר כך: "ייתכן שאתה כהן, ייתכן שאתה 'חלל' וייתכן שאתה בכלל לוי או ישראל, אבל זה לא הנושא כרגע. שהרי אם נשאת גרושה – סימן שכאילו הצהרת שאינך כהן, ואין אתה יכול כעת לטעון שאתה כהן לצורך גירושין".

ושלישית, אני סבורה שכל הדיון הזה היה מיותר, ולא היה צריך בכלל להתקיים. לו בית הדין היה פוסק שפירוד היא עילה לגט, לא היה צורך לטעון טענות מוזרות והזויות שכאלה. בעולם מתוקן הבעל היה אומר לבית הדין "אני מבקש להתגרש כי הנישואין שלנו התפרקו ואנחנו כבר לא חיים יחד", ובית הדין היה מחייב את האישה להתגרש.