בית מלוכלך, מצפון נקי

פסח הוא החג היחיד, שמתחיל הרבה לפני המועד הרשמי שלו, שבו מתכנס עם ישראל על טפיו ודודותיו סביב שולחן אחד. "הרציניות" מתחילות כבר מט"ו בשבט, בארגון המדפים הגבוהים בארונות ובכיבוסם ואריזתם מחדש של מצעים שכבר שנים לא ראו צורת מיטה. הלו"ז הצפוף מתנהל על-פי ההספקים והחסרים, ועל כורחי אני נאלצת להודות מחדש, כי פסח הוא חג ש"שעבודו עולה על חירותו".

• בואו להתעדכן בסרטונים ותמונות בלעדיות בפייסבוק שלנו
  

מי שלא משתתף בחגיגת הניקיון הזו הם הילדים, שהוכרזו כ"פרסונה נון-גראטה". מאמש, תלויה בחדר המודעות של הבניין מודעה המבשרת על הקייטנה השנתית של דבורי ורבקי, צמד הגואלות.

כל אמהות השכונה מחכות בכליון עיניים לזוג הבחורות החביבות שייקחו את צאצאיהם הרחק הרחק מפה, לפחות לגינה המוצלת. את מקומם של שארי הבשר האהובים, יתפסו עד מהרה דטרגנטים ודליים המטפטפים, וכל זה תמורת 20 שקל לכל השבוע.

המדריכה לשעבר

בעודי נזכרת במראות הצמד ביציאה מהבניין, כשמאחוריהן משתרכים עשרים זאטוטים בדרך לגינה, כמו משה רבנו רגע אחרי שפרעה אמר "איי דו", אני משחזרת את עצמי באותה פוזיציה בדיוק, לפני אי-אלו שנים. אני "המדריכה השכונתית", המעודדת ידיים קטנות לעבד את הפימו ולגזור את הבריסטולים, בפינה

המאולתרת שקישטנו בחנייה. וכל המרבה בשעות של פעילות לתוך אחר הצהריים האביבי, הרי היא משובחת.

ובערב, כשגדודי ילדים עייפים צבאו על חדר המדרגות בבניין הבני ברקי שבו התגוררתי, מי בפיתה ומי בפיצה, ואכלו ארוחת ערב מאולתרת על המדרגה, היה לי "המדריכה" בת ה-15 וקצת, פנאי לחשבון נפש. מביטה בקטנטנים, כמו מנודים מהבית, מתאמנים חרישית על "מה נשתנה", כשמסביבם הכל השתנה.

אמא איננה בדיוק אותה אמא. אישה זרה, כועסת וגוערת תפסה את מקומה בביתם. הם אותם מחליפים חוויות של צעקות וגירוש מהחדר-הכשר-לפסח, בעודם מנסים לגרד את שרידי הדבק הפלסטי שנשארו על הידיים "משעת היצירה". אולי אפילו מוחים דמעה סוררת שחושפת רצון פשוט ותמים עד כדי כאב - לבית שלפני ניקיונות פסח.

חג הנטישה

כך מדי בוקר, כשהיינו ממהרות למכולת לרכוש את השוקו והלחמניה שבלעדיהם שום קייטנה איננה קייטנה, חזר על עצמו המחזה של ילד או ילדה, שלא רוצים "שעת סיפור", או גואש בקשים. רוצים הביתה. אבל

אימא - חופש או לא - נמצאת עמוק בתוך הפאנלים, וחסל סדר תשומת הלב, עד לשבוע הבא.

ואיכשהו, ארצה או לא, חג הפסח נתפס אצלי גם שנים אחר-כך כ"חג הנטישה". החג שבו האקונומיקה והסמרטוט קשרו קשר ביניהם להרחיק את הילדים מהטריטוריה המוכרת והאהובה, הבית שלהם.

ובי נשבעתי שלי זה לא יקרה. וכך מדי חג, אני מסרבת באומץ להצעות המפתות לקייטנות, ומנסה להעסיק את החבר'ה בבית.

אמבטיית מגה-בלוקס

בשנה שעברה להיות נוכחת בהרצאה של אחד מרבני ישראל, שהגדיר במדויק את חובות הניקיון לפסח, שלמרבה ההפתעה לא כוללים תריסים או מניירות פסיחיות אחרות. הוא גם הציע, בלי לגמגם, כל פתרונות חלופיים למי שהניקיון ביתו הפך לעסק משפחתי מלוכלך.

אמבטיה למגה בלוגס, כך מתברר, "זה הרבה יותר טוב מקייטנה של דבורי", ציטוט ישיר. או חלוקה נדיבה של

מגבונים שמאפשרים לקטנטנים "לנקות" כמו אמא, ואז לעשות הפסקת "חיבוקי" על הידיים המערסלות - ובין לבין לחלק בנחת חטיפים כשרים לפסח שלא מחרידים את הבית  בצעקות מבוהלות "חמץ! חמץ!".

ובכלל, כדאי לזכור תמיד, שכשגילאי הילדים בבית לא מאפשרים ניקיון פסחי מינימלי, זה הזמן למצוא עזרה חיצונית או מקום אירוח לשבוע הבא. כי אם על כף המאזניים נמצאים ילדים רגועים או בית מבריק, אני בוחרת מבלי היסוס, באפשרות הראשונה.