ארנבון כשר לפסח
הסרט "הופ ארנב" מעיד על בעיות בתרגום ובדיבוב כבר משמו. הצופים הצעירים ייהנו מהאנימציה המשובחת והדמויות החמודות, אבל ההורים הרבה פחות
"הופ ארנב" ("Hop") הוא סרט לילדים, עם קריצות מקובלות פה ושם להורים, שקצת הולך לאיבוד בנבכי התרגום והדיבוב שלו. בסיפור העלילה טרום הדיבוב של הסרט שכבר סוגר שבועיים רצופים בראש טבלת שוברי הקופות – ארנב הפסחא הצעיר מורד באביו, ומעדיף לתופף ולחפש את גורלו בהוליווד, במקום להיכנס לעול התפקיד ולחלק סלסילות ממתקים לילדי העולם הנוצרי.
- ארנב מפלצת, או חיה חמודה?
- בואו להתעדכן בחדשות, סרטונים ותמונות בלעדיות בעמוד הפייסבוק של ynet
- עדכוני מוזיקה, טלוויזיה, קולנוע, רכילות, ועוד בפייסבוק של ynet תרבות ובידור
במעבר לעברית נעשה עיקוף אלגנטי כדי לא להסתבך עם הסברים לילדים על מה זה חג הפסחא ולמה לנו אין כזה, והחג שונה, בהצלחה יתרה ל"יום הממתקים". היום מוצג כמסורת ארוכה של ארנב קסום אחד בדורו, שבין כוחותיו גם פולט סוכריות ג'לי מישבנו, שפעם בשנה מחלק סלסילות ממתקים לילדים, אותן מכינים מבעוד מועד במפעל הצבעוני על אי הממתקים, המאוכלס באפרוחים וארנבונים לרוב.
הופ קטנטנים
זו נקודה אחת בה ההתאמה לקהל הצופים בישראל עובדת היטב, אך למרבה הצער הסרט נופל במקומות אחרים. היות ומדובר בסרט שמיועד לקהל הצעיר, ההחלטה להקרינו בארץ בדיבוב בלבד מובנת, אם כי תמיד יש בה משהו מאכזב. ילדים שמסוגלים לקרוא, יכולים בהחלט ליהנות מסרטים גם בשפת המקור שלהם, וחבל שאנחנו בוחרים מראש בפינוק העצל שבדיבוב עבורם.
ומתוך אילוצי השפה, שמו של הגיבור האנושי של הסרט, (ג'יימס מרסדן) שונה מ-Fred O'hare, לפרד או-גזר, המטופש אך ההגיוני. מצד שני - ההתעקשות לשמר את שמו של הארנבון כראשי תיבות ולשנותו מ-E.B לא"מ (ארנב הממתקים בשבילכם) נשמע מוזר מאוד לאוזניים ישראליות.
מרסדן וא"מ. מערכת יחסים הרסנית
מרגע שא"מ נדרס בטעות (אפשר להרגע - שום ארנבון אנימציה לא נפגע במהלך הצילומים) על ידי פרד, ונצמד אליו כחברו היחיד בעיר הגדולה, העלילה מתקדמת על הציר הדק בין צורך עז לחבק את א"מ, לבין הדחף לתת לו סטירה. הארנבון הקטן מבלגן לפרד את הבית של המיליונר עליו הוא שומר, מפריע לו למצוא עבודה ועושה לו הרבה צרות, אך גם מזכיר לו ששניהם צריכים להתבגר.
מרסדן משחק היטב את תפקיד המבוגר הלא אחראי, אלא שהדמות שלו מתאימה הרבה יותר להיות נער בן 16-18, ולא בגילאי 20 ומשהו (בואך 30) כמו שהוא נראה ומוצג בסרט. לא ברור מדוע לא בחרו לצקת את בעיותיו עם אביו לדמות צעירה יותר. למרות יכולתו להיות אינפנטילי, יש גבול עד כמה שחקן מבוגר יכול לגלם נפש צעירה בלי להיחשד בבעיה התפתחותית, שלא כתובה בתסריט.
בדרך לסוף המתוק והמתבקש, א"מ ופרד מבינים זה בעזרת זה שלשניהם יש עניינים לא פתורים עם אבותיהם שאינם מרוצים מהם. א"מ כי לא רצה בתפקיד שהוטל עליו, מחשש שלא יהיה ארנב ממתקים אחראי מספיק, ופרד כי הוא לא מצליח לשמור על שום עבודה כבר למעלה משנה. בינתיים, בעלילת המשנה באי הממתקים, אביו של א"מ (יו לורי במקור) משתגע מדאגה.
אבהות טובה. סוכריה עוברת בירושה
הוא שולח חוליה מיוחדת כדי לאתר את בנו, המכונה "הכומתות הוורודות". מדובר בשלוש ארנבוניות קשוחות, אחת מהן גמלונית במיוחד וגם חולת אסטמה, שאינן מדברות, אלא רק עושות קולות חמודים ומהוות הפוגה קומית מעולה. גם דיוויד האסלהוף בתפקיד קריקטורה של עצמו מפתיע לטובה, וכן ראסל בראנד, שמגלם את קולו של א"מ, ומציץ לרגע מול הארנבון אותו הוא מדבב.
אפליה ממותקת
המסר של הסרט בבימויו של טים היל (הכותב של "בוב ספוג") אמור להיות חיובי, אך יש בו משהו מעט צורם (מעבר לעובדה שמפעל הממתקים המופלא עושה חשק שיהרוס להורים את הדיאטה, ולילדים את השיניים).
התפקיד הנחשק של ארנב הממתקים מועבר מאב לבן, כמו מונרכיה לכל דבר, כשבמהלך הסרט אחד האפרוחים (שמשום מה נשארים אפרוחים גם כשהם גדלים, ולא הופכים לתרנגולת), סגנו של הארנב, מנסה לייצר הפיכה – ורוצה לתפוס בעצמו את השלטון.
הסרט מבהיר שמה שארנבונים נולדו לעשות, לא יוכל להתבצע על ידי האפרוחים הנחותים, שתפקידם לעבוד במפעל, ומקסימום להיות מספר 2 נאמנים, ולעולם לא מספר 1. יכול להיות שאין צורך לחפש בכוח משמעויות נסתרות בסרט ילדים, עם אנימציה משובחת. אבל בכל זאת, הצגה כל כך נוקשה של הבדלים מעמדיים, המבוססים על היוולדות למשפחה הנכונה, היא לא המסר שחלקנו היינו רוצים להעביר לדור הצעיר.