מה הקשר בין לבוש נועז לבין בגידה בבן הזוג?
אשה שלובשת בגדים נועזים גורמת ליותר גברים לחמוד אותה, ובכך היא מגבירה כנראה את הסכנה שאותם גברים יבגדו בנשותיהן. מצד שני, החופש להתלבש בצורה נועזת הוא יישום של חופש הביטוי שהוא ערך לא פחות חשוב מ"לא תנאף". תגובה למכתב של אשה חרדית
אין ברשותי ממצאים אחרים. אני מתייחס אל העובדה הזאת שהיא מציינת במכתבה כאל שרירה וקיימת. האמת שגם אין לי צורך, לא נפשי ולא ערכי, לחפש את ההפך. אני אפילו שמח שיש כנראה חברה כזאת. העניין שאני מוצא במכתבה של האשה החרדית הוא במשקל שיש לייחס לפריצוּת בבואנו לשפוט את חברה מבחינה מוסרית. האם פריצות היא אמת המידה היחידה, או העיקרית?
מעמד של רצון להילחם על הבית
המכתב הוא ארוך ומנומק. הוא מעורר אמפתיה ורצון להבין ולקבל. אני מצטט כאן, מתוך המכתב, את עיקרי הדברים, בידיעה שאני גורם בכך עוול לסגנון הכתיבה המושך ולדרך ההנמקה של הכותבת, כולל דוגמאות יפהפיות של פלפול הלכתי, אבל קיבלתי את הסכמתה של הכותבת לקיצורים הנדרשים.
"אלה שממשיכים לשמור על ההלכות", היא כותבת, "מצליחים דרך חוקים נוקשים, דרך נכונות וסגידה לכל פסיק הלכה, לשמור על התא המשפחתי. התנאים לכך הם למשל: הפרדה מלאה בין נשים לגברים, צורתה הצנועה של בת ישראל, התמסרותו של הגבר ללימוד תורה ותפילה, שמירת עיניים (לא להביט על אשה אחרת וליהנות מיופייה) וטהרת המשפחה".
שוויון בין בעל ואשה הוא בעייתי, לדבריה, בשמירה על התא המשפחתי: "איבוד מעמד הגבר במשפחה גורם לחוסר יציבות. מצווה על האשה לשמור על האגו שלו. ברגע שגבר מאבד את מעמדו, הוא כבר לא במעמד של רצון להילחם על הבית. האשה היא כבר לא שלו. היא של עצמה".
"הדברים האלה פשוטים וברורים", טוענת הכותבת. עשית דבר מה לא נכון, הכישלון לא יאחר לבוא. "גבר שנחשף לסרטים הוליוודים, מזניח את התשוקה לאשתו בכך שגילה נשים יפות ממנה".
בגלל אנג'לינה הוא מזניח את התשוקה לאשתו? (צילום: AFP)
לעומת זאת, משווה הכותבת, "במצב של החברה החילונית המודרנית אין שמירה והגנה. יש הלכות פיתוי. הבגדים נהפכו למגרים יותר, נשים אחרות הופכות למטרה, האתגר בבית נגמר והתאהבות היא משחק פסיכולוגי של פיתוי וריגוש גבוהים יותר".
מתירנוּת, פריצוּת ומוסריוּת
אפשר לסכם את מכתבה של האשה החרדית בשתי נקודות עיקריות:
א. המתירנות הקיימת בחברה החילונית גורמת פריצוּת.
ב. חברה שאין בה פריצוּת היא חברה מוסרית יותר.
אני מציג, בהקשר לכך, את התשובות הערכיות של החברה המערבית-חילונית:
א. מתירנות היא דווקא דרישה מוסרית למימוש ערכי יסוד.
ב. פריצוּת אינה הקריטריון העיקרי בבחינת רמת המוסריות של חברה.
קל להאשים את המתירנות. כך, לדוגמה, אשה שלובשת בגדים נועזים גורמת ליותר גברים לחמוד אותה, ובכך היא מגבירה כנראה את הסיכוי של אותם גברים לבגוד בבנות הזוג שלהם. מצד שני, החופש להתלבש בצורה נועזת הוא יישום של חופש הביטוי, שהוא ערך מערבי לא פחות חשוב מ"לא תנאף".
החברה המתירנית לא מופיעה בהיסטוריה כמהלך של השחתת המידות, אלא דווקא כמהלך של התחזקות ערכית. היא מאפשרת, על פי התפישה המערבית, לממש יותר ערכים מאשר החברה החרדית.
איזון בין ערכים
הערך "לא תנאף" חשוב מאוד גם בתרבות המערבית-חילונית, אבל לא עד כדי כך שמותר לדכא בשמו שורה ארוכה של זכויות אדם. רמת המוסריות, אם כן, היא לא תוצאה של הקפדה יתרה על "לא תנאף", אלא תוצאה של איזון בין ערכים. העובדה שהמתירנות החילונית מגבירה את הסיכוי לפריצות, ונניח שהיא נכונה, אינה נמדדת בפני עצמה אלא גם ביחס לערכים אחרים. בהתאם לכך, ייתכן שדווקא היישום החרדי המאוד קפדני של טוהר המשפחה נחשב בקרב החילוניים ללא מוסרי.
כך גם, למשל, לגבי הערך של השוויון. יחס לא שוויוני אל האשה נחשב בחילוניות ללא מוסרי. חברה שמשיגה טוהר משפחתי בעזרת שמירת האשה בבית ודיכוי מיניותה ויופייה – אינה מוסרית מנקודת המוצא הזאת.
התרגלנו לייחס לתופעות של פריצות מעמד של אבן בוחן בהערכת החברה. ההרגל הזה מוביל רבים לחשוב שחברה חרדית היא מוסרית יותר, משום שיש בה פחות פריצות. אבל מדובר בטעות אופטית. מאבק נגד פריצות, בעזרת חוקים נוקשים שאין בהם מוסריות, מייצר בסך הכל חברה בלתי מוסרית, גם אם אחוז הניאופים בה קטן בהרבה.
