אף אחד לא קם

ספירת המלאי של המחאה החברתית-פוליטית בישראל מזמנת רשימת מצאי מגוונת המכילה בעשורים האחרונים, בראש וראשונה את מחאת הפנתרים השחורים, שנאבקו נגד הקיפוח החברתי והכלכלי ממנו סבלו יוצאי עדות המזרח בישראל של שנות ה-70. בדיקה של המתרחש כאן ועכשיו, כוללת שביתות והפגנות, משמרות מחאה, צעדות וכמובן גם משא ומתן ומאמצים לשינויי חקיקה, מאבקים שונים ומרובים ובכל זאת, מחאה - אין.

אל מאבק העובדים הסוציאליים בשביתה בת שבועיים הצטרפו הרופאים בדרישות לשינוי בשכר, בשעות עבודה ובתנאי העבודה בבתי החולים. אלה גם אלה מוחים על תנאי העסקתם, בדומה לשביתת המורים הגדולה מלפני ארבע שנים.

לצד מחאות העובדים המאורגנות, פועלות גם מחאות רדיקליות יותר ומאורגנות פחות. בעוד שמחאות העובדים נדמות כ"מחאה- לייט" קבוצת "אנרכיסטים נגד הגדר", הם ככל הנראה קבוצת המחאה הבולטת במחאתה במרחב הפוליטי-חברתי הישראלי. הקבוצה שעניינה העיקרי הוא ביטול הכיבוש פועלת בשיטות של אי-ציות אזרחי. מצטרפת אליה קבוצת "סולידריות שייח ג'ראח", המתנגדת לבנייה יהודית בשטחי שכונת שייח ג'ראח.

בתחום הסביבתי, אך לא מזמן הסתיים מאבק נגד בניית כפר הנופש בחוף פלמחים. מאבק שהונע על-ידי קבוצה קטנה של צעירים, עם מידת מעורבות ומחויבות גבוהות, שהצליחו לגרור למאבקם את ארגוני הסביבה הגדולים כמו אדם טבע ודין או החברה להגנת הטבע. בימים אלו ממשיך המאבק להגנה על עמק ססגון בבקעת תמנע, בירושלים נאבקו על עמק הארזים, ובעשרות יישובים בארץ קמים ועדי פעולה. התנועה הסביבתית שופעת ארגונים מסדרי גודל שונים, ביניהם קטנים ושכונתיים וגדולים וממוסדים.

ממאבק סקטוריאלי למאבק חברתי

מאבק העובדים הסוציאליים, הרופאים והמורים, כל אחד בזמנו - יכול היה להיות חלק ממחאה חברתית מהותית על סדרי העדיפויות והערכים החברתיים. המחאה בנושאי סביבה כדוגמת הכותרת "חוף הים הוא לא נדל"ן", שאפיינה את המאבק להגנת חופי ישראל מפני בינוי יתר, מבטאת גם היא טענות נגד האופן שבו המדינה מנהלת את נכסיה הציבוריים, השייכים לכל אחת ואחד מאיתנו.

הדיון הציבורי האחרון שהתרחש סביב אופן חלוקת הרווח מקידוחי הגז, ביטא יותר מכל מחאה נגד מכירה פומבית של נכסי ציבור. הוסיפו לכך את צעדתה של ויקי קנפו בדרכה ממצפה רמון לירושלים, את אוהל המחאה של משפחת שליט מול בית ראש הממשלה - כל אחד מאלו לכשעצמו הוא מאבק ראוי, חברתי, כלכלי או פוליטי, ובכל זאת מחאה כוללת - אין. המחאה החברתית פוליטית בישראל לוקה בכמה חסכים משמעותיים.

כאשר הצליחו המורים לגייס לצידם את הציבור הרחב להפגנת תמיכה גדולת מימדים בכיכר רבין בתל-אביב, הנצו ניצניה של מחאה חברתית בישראל. אם יהפכו הרופאים את מאבקם ממאבק להגנת שכרם - מוצדק ככל שיהיה - למאבק על דמותה של מערכת הבריאות הנוגעת לכולנו - ינצו ניצניה של מחאה חברתית.

מבט כולל על דמותה של ארץ או חברה הוא תנאי נדרש למחאה חברתית, אך מעבר לכך נדרשת גם הצגת חלופה ראויה. איך תיראה דמות החברה הישראלית שאליה מכוונת המחאה? מחאה יעילה היא זו המציגה חלופה ראויה שהיא תמונת השינוי החברתי שאותו רוצים לקדם, ובחוסר יכולת להסכים על החלופה הראויה והכוללת - קשה לגייס כוחות למחאה המונית. הצגת תמונת המצב העתידית, החלום שלאחר המחאה, היא כמובן גם אמצעי לגיוס הציבור למענה.

לייק בפייסבוק אינו תחליף לכיכר

ואחרון חביב, "אף אחד לא קם" שרו הגשש החיוור וניבאו שכוחה של הרשת הוא גם חולשתה של המחאה. העולם עתיר הטכנולוגיות בו אנו חיים מאפשר כתיבה והפצת רעיונות, גיוס תמיכה באינטרנט והבעת עמדה - באופן בהיר ומיידי, לעיתים גם אנונימי. משתמשים בדואר האלקטרוני כדי להפיץ את הבשורה, פותחים דף בפייסבוק לגיוס תומכים, או הפצת עצומה לחתימה אינטרנטית ושליחת מסרונים בזמן אמת - כל אלו הם אמצעים חשובים לפעילות מחאתית. הם אמצעים ולא מטרה.

השליטה במיומנויות האינטרנט היא בעוכריה של המחאה הפוליטית בישראל, שעה שהיושבים בבית אל מול המסך נוטים להניח שהם חלק ממחאה, הם למעשה רק חלק מיצירת תשתית למחאה, אך אם ירצו למחות - יצטרכו לקום מהכסא.

מאז ימי הפנתרים השחורים ועד היום סובלת המחאה הפוליטית בישראל מתסמונת "הטרקטור העובד בשטח". המחאה עוסקת בעיקר במה שנראה לעין, מיידי ומוחשי ופחות בשינוי ערכי, יסודי ומהותי של החברה הישראלית. עד שלא נראות העבודות בשטח, מתקשה הציבור הרחב להתגייס ולצאת להגנתו, וכשנראות העבודות בשטח - בדרך כלל מאוחר מכדי להגן עליו.

ד"ר נורית השמשוני-יפה, בית הספר לממשל וחברה, המכללה האקדמית תל-אביב-יפו