הארורים

אם אתם לא מתעניינים בבייסבול, לא אוהדים מיוסרים של הניו יורק מטס, לא מעיינים מדי יום בעמודים הראשונים של ה"ניו יורק טיימס", ה"ניו יורק פוסט" או ה"וול סטריט ג'ורנל" - ואם איבדתם עניין במעלליו של ברני מיידוף אחרי שהוכח כי האיש הונה אלפי משקיעים בסכום כולל של 65 מיליארד דולר פלוס־מינוס, ובאתם על סיפוקכם ברגע שנכנס לכלא ל־150 שנה ללא אפשרות חנינה - הכתבה הזאת לא בשבילכם. יש כאן יותר מדי כסף גדול, יותר מדי נוכלות ורמאות, יותר מדי בייסבול, יותר מדי קללות, יותר מדי ניו יורק ויותר מדי יהודים. באמת לא בשבילכם.

מאידך, אם אתם מזדהים אפילו עם רכיב אחד מהרשימה הנ"ל, תמשיכו לקרוא. יש פה סיפור טרגי־קומי על נוכל ענק ומיוחד בדורו, שבדרכו לתא הכבוד של אגף וול סטריט בגיהנום ייקח איתו כנראה קבוצת בייסבול מהמפורסמות ומהעשירות באמריקה. או לא ממש ייקח, כי תמיד יהיה מי שיקנה את הקבוצה מידי הלקוח והחבר לשעבר פרד ווילפון, אבל יטיל קללה ויגרום לעוד סבל בל יתואר מהסוג שהופיע שמונה פעמים שונות בפרקים של "סיינפלד". ולפני שנגיע לסיפור עצמו, יש פה עניין פילוסופי ותרבותי חשוב מאוד שצריך לדבר עליו בגלוי ובהגינות: הקללות.

אני יודע מה אתם חושבים על קללות ספורט, כי גם אני חושב ככה. זה בעליל לא רציונלי, הבלים, אמונה טפלה, קשקושים של אוהדים מתוסכלים מדי וסופרים רומנטיים מדי או שילוב של שניהם. זה לא אמיתי, זה נחלתם של עובדי כוכבים ומזלות וידעונים מאחזי עיניים. ובכל זאת, יש דברים רעים שאין להם שום הסבר או קמצוץ של היגיון. למי שלא היה במערב במאה החולפת נזכיר את השתיים המיתולוגיות בבייסבול - קללת ה"במבינו" של הבוסטון רד סוקס ו"בילי העז" של השיקגו קאבס - ומי שרוצה לדוש בפרטים מוזמן לסור למסגרת.

ועכשיו, ברשותכם, נחזור להווה ונתהה ביחד: האם ברני מיידוף הוא הקללה של הניו יורק מטס?

פעם היינו מדהימים

היה היו שלוש קבוצות בייסבול גדולות בניו יורק: הניו יורק ג'ייאנטס (לא להתבלבל עם קבוצת הפוטבול הניו יורק ג'ייאנטס), הברוקלין דודג'רס והניו יורק ינקיז. למעשה היו בניו יורק הרבה קבוצות בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20: הברוקלין אטלנטיקס, הניו יורק היילנדרס, הקיובן סטארס, הבכרך ג'ייאנטס (כן, בכרך) והבלאק ינקיז. אבל מאז שנות העשרה, שלוש הגדולות היו הג'ייאנטס, הדודג'רס והינקיז.

הג'ייאנטס, שנוסדו כבר ב־1883, היו הקבוצה של מנהטן ושיחקו בפולו גראונדס ברחוב 155, שם מכרו לראשונה נקניקיות בלחמנייה לאוהדים הרעבים. בהתחלה קראו לקבוצה "ניו יורק גותהמס" (Gothams), עד שהמנהל ג'ים מוטרי אמר שהשחקנים שלו פשוט ענקים, ומאז הם הג'ייאנטס. ב־1884 נוסדו הברוקלין דודג'רס: קבוצה שנועדה שיכתבו עליה ספרים, יעשו עליה סרטים, יתפייטו על מקומה בתרבות של ניו יורק ויבכו את לכתה כאילו נכרת איבר מגופה של ניו יורק.

דודג'רס באנגלית זה "מתחמקים" או "חמקנים". מכאן גם השם של המכונית דודג'. הדודג'רס המקוריים היו סוחרים יהודים ואיטלקים שמכרו לחם, בייגלה, ירקות ופירות מעגלות דו־גלגליות ונודעו בכישרונם להתחמק מהחשמליות שדהרו לאורכה ולרוחבה של ברוקלין בעשורים הראשונים של המאה ה־20; הדודג'רס ששיחקו ב"אבטס פילד" היו ב־1947 הקבוצה הראשונה שהחתימה שחקן שחור, ג'קי רובינסון, על חוזה באיזשהו ענף ספורט מקצועני. המשותף לג'ייאנטס ולדודג'רס היה השנאה לינקיז: קבוצה של וואספים, שחצנים, אלופים, מלכי העיר. משך רוב שנות ה־50 היה עיקר המאבק בין הדודג'רס לג'ייאנטס, שתיהן מהנשיונל ליג, על הזכות להופיע בוורלד סיריז ולהפסיד לינקיז, אלופת האמריקן ליג. הינקיז זכו בחמש אליפויות רצופות בשנים 1949־1953. ב־1954 זכו הג'איינטס באליפות, ב־55' הדודג'רס, וב־56' שוב הינקיז.

השליטה של העיר ניו יורק בבייסבול היתה אימפריאלית, אבל הדרמה האמיתית התחוללה לאחר עונת 1957 - ולא על המגרש. הג'ייאנטס והדודג'רס עזבו את העיר. פשוט כך: ללא שום תיאום ביניהם החליטו הבעלים של הדודג'רס והג'ייאנטס, וולטר אומאלי והוראס סטנהולם בהתאמה, להעביר את הקבוצות ללוס אנג'לס ולסן פרנסיסקו בהתאמה. ניו יורק נותרה עם הינקיז בלבד.

מיד לאחר ההלם והתדהמה - אני מכיר אנשים שעדיין מדברים על "היום ההוא", שבו הקבוצה שלהם ברחה מהעיר, כמו על חורבן בית המקדש - הטיל ראש העיר רוברט וגנר על עורך דין בשם וויליאם שיי למצוא קבוצה חדשה. הליגה היתה אמורה להתרחב בשתי קבוצות בעונת 1962, והתוכנית היתה שכבר ב־1960 ייקבעו שתי הערים שיזכו בקבוצה. ניו יורק, אמר וגנר, חייבת להיות אחת מהן.

בינואר 1961 החלו באירופה עבודות הבטון להקמת חומת ברלין, ובאמריקה נכנס ג'ון פ' קנדי לבית הלבן. ב־6 במרץ הודיע שיי כי מוקמת קבוצה חדשה שתצטרף לנשיונל ליג, הניו יורק מטרופוליטן בייסבול קלאב, ובקיצור ה"מטס". הקבוצה בחרה שני צבעים: הכחול הבהיר של הדודג'רס והכתום של הג'ייאנטס, הכל כדי לשמש כתובת לשונאי הכחול כהה־לבן של הינקיז. הלוגו של הקבוצה היה קו הרקיע של ניו יורק על חמשת רובעיה, בתוך כדור בייסבול לבן.

ב־11 באפריל 1962 ערכו המטס את המשחק הראשון שלהם בליגה (הפסד 11:4 לסנט לואיס), וב־17 בחודש את המשחק הביתי הראשון בפולו גראונדס, המגרש הישן של הג'ייאנטס (הפסד 4:3 לפיטסבורג). ב־17 באפריל 1964 עברו המטס לאיצטדיון הביתי החדש שיי סטדיום, על שמו של וויליאם "המושיע" שיי, ברובע קווינס. הרבה אוהדים הגיעו בעונה הראשונה לשיי סטדיום, בתוכם שני אוהדי דודג'רס לשעבר: פרד ווילפון וברנרד מיידוף. לשניים צפוי עתיד גדול עם המטס, שמצידה משחקת היום באיצטדיון סיטי פילד.

ההיסטוריה של המטס החלה באופן קטסטרופלי, אבל כבר ב־1966 זכתה הקבוצה בהגרלה על גיוסו בדראפט של המגיש המבטיח ביותר זה עשור: טום סיבר מאוניברסיטת דרום קליפורניה. ב־1969, השנה שהפכה את המטס ליקירי העיר ובה זכו לתואר The Amazings (שמאז היה לבדיחה על חשבונם), הבלתי ייאמן קרה: המטס זכו בוורלד סיריז לאחר ניצחון גדול 4:1 על הבולטימור אוריאולס בטוב משבעה משחקים. באותה שנה זכו גם הניו יורק ג'טס בסופרבול. הערה ביוגרפית: בדיוק בגלל אותה שנה אני אוהד מאז ולעולם את הינקיז בבייסבול ואת הג'ייאנטס בפוטבול. למה? ככה. עניין של אופי.

המטס זכו שוב בוורלד סיריז ב־1986 נגד בוסטון, ההיא מקללת הבמבינו, והפסידו לינקיז בדרבי ב־1999 שכונה ה"סאבוויי סיריז". בין לבין הפכו המטס את הלוזריות לאמנות, ראו ערך האזכורים בסיינפלד: מה קרה? הם שוב הפסידו. מה קורה? הכל רגיל. כמה טיפשים המטס? הם מציעים לג'ורג' קוסטנזה שעובד בינקיז להיות מגלה הכישרונות שלהם. הכל על רקע עושרה של הקבוצה, וכמויות הכוכבים שגייסו וקנו ללא אבחנה וללא הצלחה ב־20 השנים האחרונות. רוב הכישלונות האלה נרשמו בתקופה שהבעלים של הקבוצה היה פרד ווילפון שהוזכר קודם, טייקון נדל"ן מצליח שאוהב בייסבול אבל לא ממש מבין בניהול קבוצת בייסבול.

והעניין הוא שווילפון, מאושיות הקהילה העסקית של ניו יורק, נכשל כנראה גם בבחירת חבריו.

ואז עשינו עסקים

החבר ברני מיידוף נעצר בדצמבר 2008, חודשיים אחרי שבנק ההשקעות ליהמן ברדרס קרס ואיים לגרור איתו את כל וול סטריט. העילה למעצר היתה החשד שמיידוף הרים הונאת פונזי ענקית בסדר גודל של 65 מיליארד דולר. לכאורה הוא ניהל בנק השקעות שקט וסולידי שהבטיח תשואות של 12%, כמעט ללא קשר למצב שוק המניות או למצב החברה שהמשקיע חשב שכספו מושקע בה: ביקשת

 את כספך בחזרה? קיבלת עם רווח. הכסף נלקח מחשבון של פתי אחר. אלפי זקנות, משקיעים קטנים, משקיעים בינוניים ומשקיעים גדולים מאוד נפלו בתרמית מיידוף, מנהל ההשקעות הדיסקרטי והסודי שלא קיבל כל אחד אלא לאחר המלצות, ועל בסיס "היכרות אישית ואמון שנבנה".

לאחר נפילת בנק ההשקעות בר־סטרנס והתמוטטות ליהמן ברדרס, יותר מדי משקיעים ביקשו לצאת מהעסק של מיידוף בהתראה קצרה. לאיש לא היה איך להחזיר את הכסף למשקיעים רבים בו בזמן, וככה נחשפה התרמית - כולל אנשי הביניים שאיתרו את הלקוחות, למשל עזרא מירקין המוכר לדי הרבה ישראלים. מיידוף נעצר, הועמד למשפט, הורשע ונידון ל־150 שנה ללא חנינה. "מה אני, סוציופת?", זעק הנאשם מהשער של ה"ניו יורק מגזין" לפני חודש, שבועיים לאחר התאבדות בנו מארק, שלכאורה לא היה קשור לעניין למרות שעבד אצל אבא.

אחרי המשפט נעשה ניסיון לאתר את הכספים שבכל זאת הושקעו, הוחבאו או הועברו לחשבונות קש ולחברות בדיוניות מחוץ לארצות הברית. בית המשפט מינה נאמן מטעם הקורבנות, אירווינג פיקארד. הוא התבקש למצוא כמה שיותר מהמיליארדים שנעלמו ומוטטו קרנות שלמות ומשקיעים קטנים ובינוניים, וביישו מאות אחרים.

פיקארד ביקש לבדוק אם כל המשקיעים שהפסידו הם קורבנות של מיידוף הנוכל, או שחלקם העבירו אליו השקעות בידיעה - ובהסכמה משתמעת - שיהפכו להפסדים פיקטיביים גדולים בהרבה מהסכום שהושקע, כך שיהיה אפשר לדווח עליהם למס הכנסה ולשלם הרבה פחות מההכנסות האמיתיות. במילים אחרות, פיקארד רצה למיין את הקורבנות ממשתפי הפעולה לכאורה. ומאחר שלמיידוף היו 15 אלף משקיעים, פיקארד התמקד בגדולים. הקשישה ממיאמי שהשקיעה בהמלצת אחיינה 400 אלף? היא לא נחשדה בשיתוף פעולה עם מיידוף, וגם איבדה הכל. ככה גם הקרנות שהשקיעו את כל הונן אצל מיידוף, התפרקו ונסגרו. החשודים היו הכבדים באמת.

לפני חודשיים זרק פיקארד פצצה, וב־16 במרץ הפעיל את המרעום: משקיעים מסוימים, כך קבע, היו משתפי פעולה ללוליינות הפיננסית השקרית של מיידוף.

 למשל חברת סטרלינג אקוויטיז, שבראשה עומד הבעלים פרד ווילפון. כן, אותו

 ווילפון של הניו יורק מטס. שותפו הוא גיסו, סול כץ, נשיא המטס. ווילפון ומיידוף הכירו שנים רבות, בלי שום קשר משפחתי; הם היו איש בחתונות ילדי חברו, התרועעו על מגרשי הגולף של פאלם ביץ' בפלורידה, וגייסו ותרמו כסף רב לקרן פילנתרופית שעסקה בסיוע לנזקקי השתלת מח עצמות. פיקארד חקר את הקשרים בין השניים ואת הסתעפותם, הצליב מידע, בדק וחקר שוב, ואז ניסח את כתב האישום - שאם יוכח, יפרק את הניו יורק מטס מנכסיה או יחייב את ווילפון למכור במחיר גבוה כדי לכסות את ההוצאות ואת חוזי העתק.

כתב האישום חמור. כתוב בו ששמו של מיידוף עלה לעיתים תכופות כשהקבוצה ניהלה משא ומתן עם שחקן על חוזה הכולל תשלומים דחויים בסך עשרות מיליונים, במקרים של בונוסים על הצלחות, הישגים, מספר משחקים או אחוזי

 הצלחה בחבטות; מיידוף היה ערב לסכומים. הוא גם העביר הלוואה של 54 מיליון דולר כדי לסייע לווילפון לרכוש את זכויות השידור של המטס מחברת כייבלוויז'ן, בהלוואה שמופיעה כהשקעה של הגברת רות מיידוף. בקיצור, ווילפון הוא ההפך מקורבן: הוא הרוויח ממיידוף, ומי שהרוויח מההונאה של מיידוף צריך לשלם לקורבנות התמימים שאיבדו את כספם ועולמם. לכן, סיכם פיקארד, חברת סטרלינג אקוויטיז חייבת לשלם לקרן נפגעי הונאת מיידוף סכום של מיליארד דולר - לא סנט אחד פחות. אז אמנם המטס נהנים מהתקציב השלישי בגודלו בליגה, אחרי הינקיז והבוסטון רד סוקס, אבל מיליארד דולר?

בכתב האישום המעודכן קובע פיקארד כי 153 מיליון דולר ברווחים פיקטיביים, ועוד 537 מיליון מכספי קרן (כלומר כסף אמיתי של משקיעים אמיתיים), נשלפו מ־65 חשבונות בנק שמיידוף החזיק בשם ישויות עסקיות שהיו קשורות, בעלות זיקה או מנוהלות בידי סטרלינג אקוויטיז - כלומר בעקיפין בידי חברת האם של הניו יורק מטס. המטס מצידם מכחישים. עורכי הדין אומרים שפיקארד הוזה, מדמיין, ממציא, ובמקרה הטוב פשוט לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי ומלטש עובדות.

עד שהדברים יתבררו בבית המשפט, המטס חיים תחת איום הקללה. ברצינות גמורה: כשבהרכב שלך משחקים כוכבים כמו ג'והאן סנטנה, דייויד רייט, קרלוס בלטרן, חוזה רייס ופרנצ'סקו רודריגז, לא פלא שהאוהדים משוכנעים שמשהו גדול ונשגב מבינתם מונע מהם הצלחה. משהו כמו הקללה של ברני מיידוף.