הו מיי גול

בפעם הראשונה בחיי קיבלתי הזמנה למשחק כדורגל - הפועל תל אביב נגד בית"ר ירושלים. עיתונאי יקר ששמע על חסכי הילדות שלי, החליט לתרום לי שני כרטיסים כדי שאשלים את הפערים. ללא היסוס קיבלתי את הזמנתו, ומיד עם צאת השבת, נרגשת ורכובה על קטנוע, עשיתי את דרכי לאצטדיון בלומפילד.

השבת יצאה מאוחר, ואפילו הירידות מהשומרון לתל אביב לא עזרו. נבוכה הגעתי למחצית. שום דבר בשקט היחסי ששרר לא הכין אותי לשאגות שהגיעו מיד

אחריו. עשרות אלפי גברים הריעו באחת לקול התוף המתגבר, כשהם מנופפים בידיהם מעלה-מטה ושואגים לשחקנים הוראות.

חלק מהאוהדים, נוטפי זיעה וחשופי פלג עליון, ניתרו כשמשהו חייתי מבריק בעיניהם, תוך שהם שרים יחד את שירת הבקשות "אולה אולה אולה". בין פרצי הטסטוסטרון הפליאו מספר נשים עם ציפורניים אדומות ושלופות לקלל נמרצות את השופטים, ובתוך כל ההמולה ניצבת אני - דוסית אורגינל שלא ראתה צורת כדור מימיה, מותקפת בקליפות גרעינים הנושרות על שערי.

האצטדיון נדמה היה לי כזירת שוורים שבה יש מנצחים ויש מדממים. כמי שחונכה לרחמנות, לבי כמובן היה עם המפסידים - הקבוצה המתחרה לזו שהוזמנתי אליה. מצאתי את עצמי לחוצה מכישלונם ושוכחת לחגוג את שמחתי. כדורגל זה משחק אכזר שבו החזקים מורמים על כפיים והחלשים נידונים למטר פירות רקובים שיושלכו לעברם, בוז עמוק ואפילו מכות.

תפילה באיצטדיון

הקהל ביציע התרגש, הזיע, ניגב דמעה, ייחל, קיווה, התאכזב, ושמח, ולקול תרועותיו התמלא המגרש פרץ של אנרגיה חיה. פתאום הסתכלתי על החבורה המתלהמת וראיתי בהם דווקא סוג של תפילה המונית. תפילה לאלוהי הקללות, הבוז, הטחת העלבונות והשאגות, אך ללא ספק - תפילה שמלאה בהרבה יותר אקסטזה לעומת אלה שאני מכירה.

יאללה הפועל, אמן!

תוך שהם נושאים את ידיהם ועיניהם אל השמיים, נראו לי פתאום לעומתם גברי בית הכנסת שאני מכירה עצורים, חלשים, מאופקים.

משהו בתוך כל הכאוס האכזר והנורא הזה גרם לי לסלוד מהמשחק, ויחד עם זאת לרצות לחבק את האוהדים. גיליתי שאני מקנאה בהם, ביכולת לחוות באופן כל-כך טוטלי את מה שאתה מאמין בו. את היכולת להשליך הכול החוצה בצורה כל-כך מוחצנת וקיצונית. לחגוג את הזעם והשמחה המתפרצת. אני רוצה גם.

אני רוצה גם ככה בבתי התפילה של הילדים הטובים שיודעים לברך במקום לקלל, רוצה גם ככה הנפת ידיים מול ארון הקודש, רוצה ככה מאמינים

מזיעים ומקווים כל-כך. רוצה שתפילה פשוטה תצליח למלא איצטדיונים. רוצה שהיא תהיה חיה, חדה ובועטת. עם נשמה. שבמקום חזן שיהיה כרוז המשלהב את הבאים.

גול אחד וסוף המשחק הגיע. השחקנים המאוכזבים לא שכחו להכניס מכות לשופט, למאמן ולבעלים, תוך ביטוי עצמי אינטנסיבי לכעסיהם. לאט לאט נטשתי את האירוע רב הנפגעים תוך שאני מהדקת את מעיל העור האדום שהבאתי במיוחד לרגל המאורע, שואלת את עצמי האם אחזור אי-פעם למופע הברבריות הקסום שבו צפיתי זה עתה. בבירור ידעתי רק דבר אחד, המשחק ילווה אותי לכל מקום שבו צריך אמונה, ויזכיר לי משהו על נשמה.

• הטור יתפרסם בגיליון הקרוב של מגזין "מוצש", שצפוי לצאת ביום שישי הבא במקור ראשון (6/5).