רצח בישראל - יש דבר כזה בכלל?

כל מי שישב באולם בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שבו ניתנה הכרעת הדין במשפטם של הנאשמים ברצח אריק קרפ, לא יכול היה שלא להרהר: כיצד, למרות מעשה האלימות המצמרר שביצעו הנאשמים ושהביא למותו של קרפ, כפי שנקבע על-ידי השופטים עצמם, אפשר היה שלא להרשיע את הנאשמים בביצוע רצח?

יש להניח שהקביעה כי הנאשמים הרגו אבל לא רצחו לא הפתיעה משפטנים רבים המעורים בעולם המשפט הפלילי. בשנים האחרונות צומצמה עבירת הרצח לממדים זעירים, היכולים לגרום לאזרחי המדינה לחשוב כי אין עוד רוצחים בישראל. רבים ממעשי האלימות הקטלנית המתויגים כרצח במדינות רבות אחרות, הופכים בישראל לעבירת הריגה בלבד, לכל היותר.

עם עבירת רצח, המוגדרת בצורה ארכאית שאינה הולמת את תפישותינו או את האלימות לה אנו נחשפים, נדרשים שופטים לתמרונים משפטיים על מנת להרשיע ברצח, וגם זה במקרה בו הפרקליטות אמיצה דיה להגיש כתב אישום בגין עבירה זו ולא מוותרת מראש. קשה להתעלם מן התחושה המחלחלת כתוצאה ממקרים אלה, שהולכים ורבים: מערכת המשפט אינה מתמודדת כראוי עם אלימות גואה, עם עולם בו ידיים ורגליים אינן מסוכנות פחות מכל כלי נשק ובו נדרשות הגדרות חדשות לעבירות עתיקות יומין.

מן הצד השני, אל מול הנאשמים שגורלם מוטל על הכף, ניצבות - כמו במקרה קרפ - נשים כואבות, ילדים שאיבדו את היקר להם, וקרובי משפחה נוספים שחייהם לעולם לא יחזרו לשיגרה. אחד הרגעים המכוננים בחייהן של משפחות אלה הוא סגירת המעגל, שמגיעה לרוב עם הכרעת הדין, וגזר הדין שלאחריו. עבור משפחת קרפ, הרגע המכונן הזה הפך היום לרגע של תדהמה ושל תחושת חוסר אונים אל מול המערכת שצריכה היתה להגן עליהם, אולם בחרה להמעיט בעבירה שבה הורשעו הפוגעים ולמנוע מהם את תג המחיר של עבירת רצח.

השופטים שישבו בדין לא המעיטו בחומרת המעשה. הם תיארו חלקים מנסיבות האירוע המזעזע, הם קיבלו במלואן, כאמת עובדתית, את עדויות בנות משפחת קרפ, שנפלו עצמן קורבן, ואף הגדילו וציינו כי לא ברור להם מדוע לא עמדו לדין בגין אותן העבירות גם שאר הנאשמים, שהורשעו בעבירות קלות יותר בכתב אישום נפרד. השופטים קבעו כי הנאשמים אחראים היו למותו של אריק קרפ וכי תקפו אותו תקיפה אכזרית של ממש, מתקפה שנמשכה פרק זמן לא קצר, כשהוא שוכב חסר אונים על הקרקע וראשו מוטח בה. לנוכח קביעות אלה דורשת הסבר מיוחד השורה התחתונה, ההרשעה בהריגה אך לא ברצח. האם אדם אשר בועט וחובט שוב ושוב בקורבן המוטל על הקרקע אינו מתכוון לרצחו?

איפה חברי הכנסת? 

צמצום עבירת הרצח הוא תהליך מתמשך במערכת המשפט בישראל. מדרג עבירות ההמתה נשאר על מכונו מאז ימי המנדט, בשינויים מועטים בלבד, ורבים ממקרי האלימות אינם זוכים להוקעה הראויה. ההבדל בין הריגה לרצח אינו רק בשנות המאסר. ההבדל הוא בתיוג, במשמעות המוסרית של המעשה, בדרך בה החברה תופסת אותו.

היום אנו קוראים לפרקליטות לערער על קביעת השופטים ולאפשר לבית העליון לקבוע כי גם רצח באמצעות ידיה ורגליה של חבורת נאשמים אכזריים שאינם מרפים מקורבנם - רצח הוא. טענה מרכזית נפנה לעבר הכנסת. כבר שנים שאנו קוראים להתאמת החוק למציאות, למידרוג מחודש של כלל עבירות ההמתה, ואין שומע. למחוקק, כך נראה, יש עניינים חשובים יותר לעסוק בהם מאשר שאלות קלות ערך כמו מחיר חיי אדם. ערכו של מחיר הדמים, מתברר, אינו גבוה במיוחד, בין אם זו ילדה הנפגעת בתאונת דרכים שהפוגע בה לא ישלם לעולם את המחיר הראוי או משפחה שהיקר להם מכל נלקח מהם באיבחת אכזריותו של אדם אחר והם, לעולם, לא יוכלו לקרוא לו רוצח.

דומה שאין זמן מתאים יותר לקרוא לשר המשפטים להעלות מהאוב את ועדת קרמניצר, שהוקמה לטובת בחינת מדרוג מחודש של עבירות המתה ולברר מה עלה בגורל הוועדה והיכן מסקנותיה. אולי אם יוסקו המסקנות היום, המקרה הבא ייגמר אחרת. עד אז, נצטרך לסמוך על אומץ הפרקליטות והשופטים בהתאמת החוק המיושן למציאות הקשה.