הרתעה ברורה ומיידית

התרגשתי לשמוע על מחאתם של צעירים חברי "השומר החדש" על הרשעת רוצחיו של אריק קרפ ז"ל בהריגה בלבד. זו בושה וחרפה שהמרצחים הללו, שהיכו אותו עד מוות במעשה לינץ' פראי ואכזרי, הורשעו בהריגה בלבד, משום שלא הוכח, כביכול, שהייתה להם כוונה לרצוח אותו.

הפסוק מפרשת השבוע "קדושים" שמיד זעק את עצמו בתודעתי הוא: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן, וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ה'".

שנים רבות אני שואל את עצמי, מדוע צריכה התורה להצמיד לציווי הכל-כך טריוויאלי הזה, את הסיומת הזו "ויראת מאלוקיך, אני ה'"? וכי אדם סביר שאינו ירא מה', לא יכבד את הזקן ואת הזקנה? וכי צריך להיות בשביל כך ירא שמים?

ובכלל, יש בפרשת "קדושים" הרבה ציוויים הנוגעים ליחסים שבין האדם לחברו, כמו "כיבוד הורים" "איסור לפגוע בעיוור", "דאגה לגר" - כל אלה מתבססים על יראת האלוקים. מדוע צריך בכלל לצוות את מה שהמצפון והמוסר הטבעי צריכים להבין בעצמם? ומדוע לתלות את הציוויים הללו ביראת שמים?

בהקשר הזה אני נזכר בסיפור שאירע לי לפני מספר שנים. היה זה יום שישי, והייתי בדרכי לארץ בטיסה מניו-יורק. לפני שנחתנו, אמרתי לשכן שלי, יהודי דתי, שאני מקווה שאגיע בזמן הביתה, כי אני צריך להצהיר במכס על עדשת-צילום שקניתי לבני. הוא הגיב בהשתאות ואמר לי, מדוע אתה הולך למכס? תן לי את העדשה ואני אעביר לך אותה במסלול הירוק. אמרתי לו, אני יודע שאפשר לעשות זאת מבלי להיתפס, אבל מה עם יראת השמים שלך? אתה לא מפחד מריבונו של עולם? את איש המכס אתה אולי יכול לרמות, אבל את ריבונו של עולם, האם אותו אתה יכול לרמות?!

מי זה מצרצר?

אחד הלקחים החשובים לי בערב יום השואה והגבורה תשע"א, 66 שנים לאחר סיומה של השואה הנוראית, הוא שהמצפון של האדם הינו אכן מורה דרך חשוב. אך כפי שאנו נוכחים פעם אחרי פעם, כפי שפינוקיו הטיב ללמד אותנו, המצפון הינו צרצר שאפשר בקלות גם לא להקשיב לו ולראות בו מטרד מיותר, שמשמיע קולות צורמים.

הדוגמה היותר אקטואלית (עם כל ההבדל), היא תגובת המערב למעשי ההרג הסיטונאיים שמבצע שכננו מצפון. אינני מופתע מהאיש שממשיך שושלת משפחתית של סינדיקט פשע. אני כן (עדיין) מופתע מנשיא ארה"ב שהפיח תקוות שכאילו נשיא ליברלי התיישב בבית הלבן, ואנו נוכחים לדעת שהוא ציני כמו כל אלה שקדמו לו. במועמר קדאפי הוא נלחם, וכלפי אסד הוא משמיע צקצוקי מוסר מתחסדים. את מובראק הוא סייע להדיח ואילו את אסד, כך נראה, הוא רוצה לראות ממשיך בשלטון.

מותר לראש מדינה להתחשב באילוצים ובאינטרסים, אך אסור לו להשחית את המצפון של בני עמו. דיבורים מתחסדים הם מסוכנים, כי סוף דבר הוא שהבריות אכן מאמצים את הרטוריקה הזו. וסופם שהם משחיתים את מצפונם.

ביקורת נחוצה

התורה סקפטית יותר כלפי המצפון הפנימי של האדם. היא יודעת שהאדם זקוק לעין החיצונית הפקוחה שתביט עליו, ותבטיח את התנהגותו המוסרית של האדם.

אך האמת היא שגם זה לא תמיד מספיק לאדם. לפעמים האמונה שבלבבו היא רחוקה מדי, ולא מהווה גורם מרתיע ומווסת. ולכן רבי יוחנן בן זכאי אמר לתלמידיו

בשעת פטירתו: "יהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם".

רבי יוחנן עשה עם תלמידיו תנועה נפשית הפוכה. הוא אמר להם שהוא מקווה שיראת השמים שלהם תהיה דומה בעוצמתה לפחד מהמשטרה. הוא הכיר היטב את הטבע האנושי שחושש מהקונקרטי הרבה יותר ממה שנראה בעיניו, כמופשט ומרוחק.

לכן צודקים המבקרים. אם לא תהיה ענישה מרתיעה - אלה שאין אלוקים בלבבם ימשיכו, חלילה, להרע ולהשחית. והרי כך אמרו חז"ל במסכת אבות: "אלמלי מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו".