לנבור באפר: בעקבות הזיכרונות של סבתא

לפני כחצי שנה, כשעליתי על המטוס מקליפורניה לישראל, לא ידעתי עד כמה הקשר שלי לעברי ולעמי עומד להתחזק. וכשעליתי על המטוס לפולין, לא הבנתי שאחזור משם קצת אחר, ואפילו חדור תחושת שליחות.

קוראים לי רייבן. אני יהודי בן 20, תושב סאן-דייגו, קליפורניה. מזה שישה חודשים אני מתגורר, מתנדב ולומד בישראל, במסגרת הקורס השנתי של תנועת "יהודה הצעיר". לפני שיצאנו לפולין, שלח לי אבי מכתב בדואר האלקטרוני, שבוודאי קראתי שש פעמים במהלך הטיסה. המכתב גולל בפניי לראשונה, את פרטי תלאותיה האיומות של סבתי בשואה.  

אחרי אושוויץ וברגן-בלזן היא נותרה בודדה בעולם. רגינה קרייטוביץ'

ידעתי שסבתי שרדה את גטו ורשה ואת אושוויץ וברגן-בלזן. אך מעולם לא שמעתי ממנה על האימה שעברה. כמעט מידי לילה היא היתה רצה לחדרו של אבי, דמעות זורמות מעיניה, והיא צורחת ורועדת מפחד פן הגרמנים יקחו ממנה ילד נוסף, תוך שהיא חיה מחדש את הרגעים האפלים ביותר של חייה.

זה בוודאי הכאיב גם לאבי, לחיות מחדש כל סיפור וסיפור בשעה שכתב לי אותו. אבל עם כל הכאב, הוא הבין את חשיבות העברת הסיפור לדורות הבאים.

ואיך סבתא הביטה בחומות?

תוך כדי כניסתנו לוורשה, לא יכולתי שלא לחשוב על מסעה של סבתי לאושוויץ. במיוחד כאשר ראיתי רכבות כהות, חלודות ומוכתמות חורקות בנסיעתן מולי.  

"בטיקוצ'ין התנגשו בי המוות וההרס במלוא עוצמתם". רייבן קרייטוביץ'

את יומנו הראשון בוורשה העברנו בחיפוש שרידים מן העבר, מחברים מחדש את הימים השחורים

שחלפו על פולין לפני כ-70 שנה. רק שתי חומות קטנות נותרו מגטו וורשה. כשהבטתי בקיר, כמו יכולתי לראות את אלפי הפנים שסבלו כאן, מבעד ללבנים המסותתות מולי. צמרמורות חלפו במורד גבי כאשר חשבתי על כך שאולי סבתי עברה פעמים רבות ליד חומות אלו ממש, תוך שניסתה להסית את מבטה מאלה שנגאלו מייסוריהם.

יצאתי למקום בו עברו הרכבות דרך וורשה, ולקחו עימן אלפי אמהות וילדים, אחים ואחיות, מזרועותיהם האוחזות של אהוביהם. מכאן הם יצאו אל מותם בטרם עת בטרבלינקה.

ביליתי שעות אינספור בנסיעה באוטובוסים ברחבי המדינה, תוך צפייה בנופיה החשוכים והאפלים החולפים לידי. כל מחנה מוות בו ביקרנו היה גרוע מקודמו.

ליד קברות האחים

זה לא קרה עד שהגענו לטיקוצ'ין - שם התנגשו בי המוות וההרס במלוא עוצמתם, כמו רכבת משא. עברתי את שמונת הקילומטרים שעברו היהודים ממרכז העיירה - עד היער השחור, הנמצא בפאתי העיר. כשהלכתי אל תוך מעמקי היער, דמיינתי נשים מנחמות את ילדיהן ברגעיהם האחרונים, אחיות אוחזות ידיים ומתחננות כי יחוסו על חייהן, עד שהן נורות בראשן. כשהתקרבתי לקבר האחים, הבטתי על העצים מכוסי השלג שמעליי. הרוח שנשבה מבעד לענפים דמתה לבכי מטריד. לו היו לעצים הללו עיניים.

שקעתי במחשבות עמוקות אודות העבר וההווה, אך מחשבה אחת שבה ורדפה אותי: הנאצים ביקשו למחוק את המסורת והשושלת היהודית מעל פני האדמה. לב הטבח התרחש בפולין. עם זאת, דווקא בפולין הגעתי לשיאו של התהליך שהחל להירקם לפני כחצי שנה עם הגיעי לישראל לקורס "יהודה הצעיר": גיליתי את שורשיי היהודיים, ויותר מכך, מצאתי תכלית לחיי בעולם הזה. שבוע בפולין לימד על עצמי יותר מאשר שנות חיים בביתי שבקליפורניה.

אני דור שלישי לשואה. מה זה אומר? מהו המשקל המונח על כתפיי? באמצעות סיפורי הזוועה הרבים שהכרנו במהלך המסע, הבנתי שעלי להעביר את הסיפור הלאה – לא רק את זה של סבתי, אלא גם של כל אותם המיליונים שלא זכו לילדים שיספרו את סיפורם.

הסיפור של סבתא

רגינה בירנבאום, נולדה ב-16 באפריל, 1920. בגיל צעיר עברה מברלין לראדום, פולין. בהיותה בת 16, היא התאהבה ונישאה. כשמלאו לה 17 וחצי שנים, רגינה ובעלה הביאו לעולם בת: קאלה.

כשהגרמנים פלשו לפולין, הם עשו את דרכם לעיירה הקטנה ראדום, אספו את כל היהודים וריכזו אותם בגטו וורשה. הוריה של רגינה נורו ברחוב על ידי הגרמנים, ממש מול ביתם. אחיה ושתי אחיותיה נשלחו לטרבלינקה ונרצחו שם.

מגטו וורשה הועברו רגינה, בעלה ובתה בת השנה וחצי, בקרון לאושוויץ. משהגיעו, קרעו השומרים את קאלה מזרועותיה של רגינה, וירו בבעל ובפעוטה אל מול עיניה. רגינה צורפה לקבוצת נשים. ראשן גולח, הן הופשטו והובלו למקלחות, שהיו למעשה תאי גזים. אך בשל מחסור בגז המוות "ציקלון בי", צורפו הנשים לקבוצת עבודה.

כשהיא אך בת 22, הובלה רגינה בחורף, בצעדת המוות לברגן-בלזן. במהלך הדרך החלה לדמם בשל המחזור החודשי. היא נבהלה שאם החיילים יראו את דמה על השלג, יירו בה וישאירו אותה מוטלת בצד הדרך, עם המוני גופות אחרות. היא עוד זוכרת כיצד רצה עד תשישות ובעטה בשלג, כך שהשומרים לא יבחינו בדמה.

תלתה את התליין

בברגן-בלזן הוטל על רגינה תפקיד הטבחית. שלוש מחברותיה הקרובות סבלו משחפת וגססו. רגינה גנבה כל פירור קטן שמצאה במטבח, והאכילה בסתר את חברותיה (בעתיד תספר שהבנות היו כל כך שבריריות, ש"זה היה כמו להאכיל ציפורים קטנות").

כאשר ניסתה יום אחד לגנוב חתיכת בשר קטנה מהמטבח, עצר אותה אחד השומרים. הבשר היה כל כך חם, שהוא שרף קשות את העור בחלק הפנימי של זרועה. לבסוף היא הפילה אותו על הרצפה בזמן שנחקרה. השומר הגרמני אמר לה כי יוציאו אותה להורג ביום למחרת, כעונש על העבירה.

כשהוא משתעשע בה כמו בצעצוע, אמר השומר לרגינה כי ימתין יום נוסף עם ההוצאה להורג. ביום השלישי, משהשתעמם מהמשחק, הובלה רגינה אל מחוץ למטבח, כדי לבצע את ההוצאה להורג. ירד גשם ועמידתו של השומר לא הייתה יציבה בבוץ. רגינה תפסה לבנה גדולה, והיכתה בו בצד ראשו, חזק ככל שיכלה. כשנפל, היא דחפה את פניו אל תוך הבוץ בכל כוחה, עד שמת. כשהבינה שאיש לא הבחין בפעולתה, היא גררה את גופתו למקום מסתור.

מתוך ציפייה להיתפס ביום למחרת, סיפרה רגינה לחברותיה שהיא בטוחה כי יירו בה, או שהיא

תיתלה ביום הבא. למחרת שמעו כל האסירים רעש והמולה. מבולבלים מהמתרחש, הגיעו כולם לראות מה קורה. לא היה להם מושג, אבל המחנה שוחרר על ידי כוחות אנגליים.

רגינה בת ה-24 סבלה מתת-תזונה ושחפת. מרבית שיניה חסרו. היא הייתה מכוסה בכינים, והתמודדה עם הנזק הנפשי של חמש שנות עינויים ומעשי אונס מרובים. עם רציחתם של הוריה, בתה, בעלה, אחיה, אחיותיה, דודותיה ודודיה, לא הייתה לה עוד משפחה. כל רכושה נלקח ממנה, ולא היה לה אפילו בית לשוב אליו. כמו יהודים רבים סביבה, עזבה רגינה את המחנה כשהיא בודדה בעולם.

• רייבן קרייטביץ', בן 20 מסאן דייגו, קליפורניה, הוא חניך בקורס השנתי של "יהודה הצעיר", תנועת הנוער של ארגון נשות הדסה, הנערך בישראל. קרייטביץ' ערך לפני חודשיים את מסע "קומה" (Kuma) בפולין, יחד עם עשרות רבות מחבריו לקורס.