אחרי 13 שנה: שהרה בלאו פורשת מטקס השואה
כשטקס יום השואה האלטרנטיבי התקיים לראשונה, רבים לא ידעו איך לעכל אותו. 13 שנים אחרי, ההוגה והמפיקה שמאחורי, שהרה בלאו, פורשת: "כמו בבר-מצווה, שהנער ברשות עצמו, אני מרגישה שהטקס כבר לא צריך את הדחיפה שלי"
אם תשאלו את שהרה בלאו, הדבר המשמעותי ביותר שעשתה בחייה זה ארגון טקסי השואה האלטרנטיביים. למעשה, רוב חייה הבוגרים היא עסקה בשואה בצורות שונות. היא הדריכה, לימדה קראה וכתבה על השואה, אבל באושוויץ אף פעם לא ביקרה.
השנה, אחרי 13 שנים שבהם יזמה והפיקה את הטקס האלטרנטיבי ליום השואה והגבורה, היא החליטה לפרוש. "העיסוק בשואה מאוד מכביד עליי", היא מסבירה את הפרידה, "היה אפשר לחשוב שעם השנים יהיה לי יותר קל, אבל
להפך, המחיר הרגשי הוא רב. בשנה שעברה התמוטטתי מאחורי הקלעים, ולא סיימתי את הטקס.
"כמו שביהדות בגיל 13 הילד כבר מספיק עצמאי לצאת מרשות הוריו, גם במקרה של הטקס אני מרגישה שהוא כבר לא צריך את הדחיפה שלי. נתתי לו כל שיכולתי לתת, והיום הוא כבר חזק מספיק וימשיך בלעדי, אבל יחד עם הבמאי אבי גיבסון בראל, שהיה שותף מלא מהטקס הראשון".
העיר ריקה
כשהטקס האלטרנטיבי של בלאו נולד, אנשים לא אהבו את הצירוף של שואה ואלטרנטיבי. זה היה נראה להם לא ראוי, אבל בלאו התעקשה.
"כשהתחלנו, בסוף שנות ה-90, האטמוספירה הציבורית הייתה שונה מאוד מזו של היום, שיש הרבה טקסים אלטרנטיביים", היא אומרת, "בפעם הראשונה שעשינו את זה מי שהלך בתל אביב בערב יום השואה מצא עיר שותקת. חוץ מהטקס העירוני לא היה שום דבר. הרצון שלי לעשות טקס התחיל כשדיברתי עם צעירים שגילו הרבה מאוד התעניינות בשואה, אבל כששאלתי אותם מה הם עושים בערב יום הזיכרון, הם אמרו שהם לוקחים סרט בוידאומט. התקשתי להבין את הפער הזה והחלטתי לרקוח טקס שיוציא אנשים מהבית".
הפורמט של הטקס שהיא רקחה הוא קבוע. עשרה אנשים מתחומים שונים ושאין להם בהכרח קשר ישיר לשואה מדברים.
"אמרתי לעצמי, עברו 60 שנה מאז השואה, וקרו המון דברים. יום הזיכרון לשואה הוא גם זמן לעסוק במה שקרה בזמן שחלף. בהתחלה היה עלינו עליהום. הטקס הזה הפחיד אנשים. באו אלינו בטענות 'למה אנחנו לא מביאים ניצולים?' 'למה אנחנו משתמשים בסלבריטאים?' אז האמת היא שכשארבע שנים לפני כן ניסיתי לעשות טקס בלי אנשים מוכרים, אף אחד לא התעניין בטקס. דבר נוסף, הטקס הזה לא בא להחליף את הטקסים הממלכתיים, זו בעצם הקומה השנייה של הטקס. כשמסתיימים הטקסים המרכזיים שעוסקים בניצולים ובמחנות ההשמדה מתחיל הטקס האלטרנטיבי. זה טקס משלים".
מהציבורי לאישי
הרעיון בטקס המשלים הוא להפוך את הזיכרון הקולקטיבי לזיכרון אישי. זה לא טקס שבו עם ישראל זוכר את ששת המליונים, אלא זוכרים אותם בכל שנה עשרה אנשים פרטיים שעולים על הבמה ומדברים על הזיכרון שלהם.
שנה אחת סיפרה שחקנית אתיופית, שרק בגיל 16 באולפן בארץ היא שמעה על השואה; נטשה מוזגביה סיפרה שרק כשעלתה לארץ היא הבינה שהיינו קורבן, כי ברוסיה סבא שלה הראה לה מדליות שקיבל במלחמה והציג את זה כסוג של ניצחון; בני עדות המזרח מתחו ביקרות על חרדת ההשמדה האשכנזית; ננה בר, לקויית שמיעה דיברה בשפת הסימנים על כך שהטקסים מעולם לא תורגמו עבורם למעט שתי המילים בסוף - תם הטקס.
"הטקס הוא למעשה פסיפס של אנשים ומזה נובע הכוח שלו", אומרת בלאו, "הוא מראה שזיכרון לא חייב להיות דרך יגון. לזכור ולא לשכוח זה לא מספיק. אני רואה תלמידים שמתרגשים מאוד בטקס השואה, אבל אין להם שום ידע על התקופה הזו. הטקס מעלה שאלות עכשוויות ואישיות. בתקופה שבה אנחנו הולכים ומתפרדים, וכל שבט עושה טקס זיכרון לעצמו, הטקס האלטרנטיבי עדיין מאגד תחתיו את כל הדיעות"
ואת סיימת לעת עתה את העיסוק בשואה?
"העיסוק שלי בשואה לא מסתיים. כי בשבילי זה סוג של אובססיה. מצאתי את עצמי מגיל צעיר נשאבת לזה. כמו
שעוזי וייל אמר פעם, השואה היא חידה שלא באה על פתרונה. וככל שאני יודעת יותר, אני מבינה פחות. העיסוק בשואה זה כרטיס לכיוון אחד, אי-אפשר להפסיק ואי-אפשר לרדת מהרכבת, זו בחירה לשוטט באזור של מוות. שם שוטטתי רוב חיי הבוגרים".
ובכל זאת, לא היית בביקור במחנות ההשמדה
"לא. יש בי חשש, אולי מופרך, שכשאגיע לשם אני אתאכזב. ודבר נוסף, אני מרגישה שאם אגיע לשם אני אבין משהו, תהיה לי תובנה, שאחריה אולי לא אוכל להמשיך ולעסוק בשואה, ולכן אני מעדיפה להישאר כאן".
לפנייה לכתב/ת 
