הוואקום המדיני יעלה לנו ביוקר

ראשית, ההסכם יוצר כתובת פלסטינית אחת, המייצגת את העם הפלסטיני כולו, אך אבו מאזן הוא שממשיך לייצגו מטעם אש"ף. בכך יש משום תיקון הפגם שעליו הצביעה בעבר ישראל, כאילו אבו מאזן מייצג רק חלק מהעם הפלסטיני ולכן קיים חסם להתקדמות בתהליך המדיני. גם עצם העובדה שחמאס חתם על נוסח שאותו דחה בעבר מעידה על תפישתו את עצמו במעמד מוחלש. מרגע שאבו מאזן מהווה את הכתובת היחידה בכל הנוגע לעזה, ניתן לצפות לריסון בירי הרקטות לעבר ישראל, לעצירת משטים "הומניטריים" לעזה ואולי אף להתקדמות במשא ומתן לשחרורו של גלעד שליט. בנוסף, פתיחת הגבול עם מצרים ברפיח, יחד עם אפשרות שיקומה של עזה על-ידי אבו מאזן, יבנו את כוחו של פתח לקראת הבחירות הפלסטיניות לכשיתקיימו.

עד כאן החדשות הטובות. החדשות הפחות מבטיחות הן שההסכם מותיר לישראל טווח זמן מוגבל ביותר, עד ספטמבר 2011, בו היא יכולה לנצל את הגמישות שאבו מאזן מסוגל להציע כרגע. אם עד מועד זה לא יחל משא ומתן מואץ, עלולה עצרת האו"ם להחליט על הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית.

לכל מי שנדהם מתמיכת מזכ"ל האו"ם בפיוס הפלסטיני, מחכה הפתעה קשה בהרבה בספטמבר, עת יקבל אבו מאזן, יחד עם חמאס, את תמיכת עצרת האו"ם במדינה פלסטינית בגבולות 67' בלי תיקוני גבול, בלי תנאי לפירוז המדינה הפלסטינית, ובלי שבהכרח יקבע שפתרון בעיית הפליטים יהיה במישור הכלכלי.

מעדיפים את יצהר

הציבור בישראל חייב להתעורר מתרדמתו, ולהבין שבספטמבר 2011 יחל תהליך שמקפל בכנפיו הסדר כפוי על ישראל שייאלץ אותה להסתפק בהרבה פחות ממה שהיא רוצה ויכולה להשיג גם בהסכם הגרוע ביותר מול הפלסטינים בראשות אבו מאזן. שיהיה ברור, כל אחת מהצעות ההסדר שעומדות על הפרק - מהצעת קלינטון, דרך מפת הדרכים, עדיפה אלפי מונים מקביעת גבולות המדינה בקווי 1967 ללא שינויים כלשהם.

יתר על כן, ההסכמה המרכזית בין חמאס לפתח כוללת הסכמה לקיום בחירות לרשות הפלסטינית תוך שנה. אם יצליח אבו מאזן להביא לעמו הישגים משמעותיים בהסכם שלום עם ישראל - גוברים סיכויי פתח לנצח בבחירות ולבסס את שלטון הפלג המתון.

מאידך, המשך קיפאון והיעדר שינוי ממשי בתחום המדיני, יחזקו את חמאס וייאפשרו לו לזכות בבחירות ובהכרה ערבית ואף בינלאומית. במצב שכזה יהפוך הסכסוך הישראלי-פלסטיני לסכסוך בעל גוון דתי יותר מאשר לאומי, ועקב כך תידרש ישראל לשלם מחיר מופלג תמורת הישגים משניים בלבד, כמו הפסקת אש. על קץ הסכסוך כבר לא יהיה עם מי לדבר.

תקווה כידוע, אינה מהווה תחליף למדיניות חוץ. טוב לציבור בישראל, כמו למקבלי ההחלטות שלו, להבין ולהפנים - המשחק נגמר. זמן השליטה על שטחי הגדה המערבית נמדד על סטופר העומד להיעצר. הפעם עומדת ישראל בפני נקודת החלטה שאין ממנה מנוס. ואגב - לכל מי שטרם הבין - חוסר מעש הוא החלטה - החלטה להעדיף את חמאס על פני פתח, את שלומה של יצהר לפני שלומה של מודיעין עילית, ואת הנצחת הסכסוך עם העם הפלסטיני גם עבור ילדיהם של נינינו.

האלוף במיל' נתן שרוני, נשיא המועצה לשלום לבטחון