יום הזיכרון של תמר פוגל ואלעד ריבן
גם אם ועדות ביורוקרטיות במשרד הביטחון יסגרו את השערים בפני מי שאינם חיילים, אין מנוס מלהודות שהשירות, התרומה והקרבת החיים אינם עוד נחלתם הבלעדית של לובשי המדים
יום הזיכרון הנוכחי שונה מכל קודמיו. נכון - רוב המונצחים בו משתייכים לצבא. סוכן התרבות המפיק אותו הוא משרד הביטחון. ולמרות כל זאת - הוא אינו צבוע חאקי. הוא מחוסר דרגות. הוא מחוסר הירואיות. ליתר דיוק - ברכיבים מסוימים הוא מזכיר יותר את יום השואה. משפחת פוגל, שנטבחה באיתמר וכבאי אסון הכרמל - הם הדמויות שיעשו את יום הזיכרון 2011.
ימי זיכרון מושפעים, מה לעשות, מן הדמויות האחרונות שיקיריהן נאלצו להיכנס בשערי "משפחת השכול", כמו גם מנסיבות נפילתן או המגזרים אליהם הן משתייכות. לא דומה יום הזיכרון שלאחר מלחמת יום הכיפורים לזה שהיה לאחר מלחמת ששת הימים, לא דומה יום הזיכרון שלאחר מבצע שחרור של חטופים ליום הזיכרון שהתקיים לאחר צבר של תאונות אימונים.
ייתכן שהטקסים הם אותם טקסים, השירים אותם שירים, אף המנחים על פי רוב לא מתחלפים. אך מעל האירועים והמסכות כמו מביטים על העומדים בצפירות פרצופים חדשים שזה לא מכבר הפכו חללים. נוכחותם צובעת את האירוע.
מבצע "עופרת יצוקה" הוביל לגל אמפתיה ביחס לציונות הדתית ולגל של האדרת החינוך, הערכים, והאידיאולוגיה השורה בקרב מי שמשמש אופוזיציה תרבותית ל"מדינת תל אביב", עליה נאמר ש"אין בה שכול וגם לא יהיה בה שכול". מושגים כמו גיוס, הקרבה, סולידריות ואמונה פשטו וכפו על יום הזיכרון אותה שנה להפוך יום חשבון נפש שמקיימת חברה אינדיווידואלית ונהנתנית.
ממש כמו שלאחר הכניסה הראשונה ללבנון היו אלה חברי "משפחת הבופור" שזכו לבולטות בשיח הזיכרון וכפו על יום ההנצחה להפוך לחשבון נפש שמקיימת חברה שהתמכרה לאהדת הגנרלים, שהאמינה באופן עיוור במצביאים, שהייתה משוכנעת כי קיימת הצדקה תמידית לאובדן הבנים.
יום זיכרון לאתוסים חברתיים
ילדה בת 12 היא הדוברת הלא-רשמית של יום הזיכרון הנוכחי. תמר פוגל, שמשפחתה נטבחה, מאתגרת את אופיו המקורי של היום. נראה כי הרצח באיתמר קירב באחת את משפחות חללי הטרור לפנתיאון הממלכתי. בטקסים ידברו על השכול הזקוף והגאה, על מה שציוו חיילים במותם. אך בלבבות ייזכרו תמונות הזוועה של אלו שנשחטו בשנתם. אם יש כאן אומץ או הירואיות - הרי שהם אינם לובשי מדים. הם אזרחיים, אך כמה שהם ציוניים.
ילד בן 16 הוא החלל הלא רשמי של יום הזיכרון. אלעד ריבן, שלא היסס להסתכן כדי להציל חיים, ועמו עוד שני כבאים - כולם טרם מוכרים כחללים - אך מותם הטרגי חיזק את ההערכה הציבורית כלפי מי שנאותים לתרום לכלל, להתנדב, לבחור במקצוע שיש בו שליחות וסיכון חיים, גם אם הם מחוסרי כומתות, כלי נשק ומספרים אישיים. בטקסים יזכירו את הגייסות והחטיבות, את הסיירות והגדודים, אך בלב תתפשט אי נוחות אל מול פני משפחות המתנדבים והכבאים. מי שטרם הצטרפו למשפחת השכול מן הבחינה הרשמית, אך מקומם מובטח ברמה הרגשית.
אם יום הזיכרון הוא יום הנצחת חיילים, הרי שאכן ניתן לסגור את שעריו בפני מי שוועדות ביורוקרטיות במשרד הביטחון ידחו בשל "חוסר התאמה". אך אם יום הזיכרון הוא יום חברתי שנועד להעלות על נס אתוסים חברתיים וערכים אידיאולוגיים, אין מנוס מלהודות שהשירות והתרומה, ההקרבה והסכנה - אינם עוד נחלתם הבלעדית של לובשי המדים.
ככל שהצבא יהפוך יותר ויותר טכנולוגי, כזה שמל"טים יחליפו מטוסים, פלזמות ינהלו גדודים והלוחמה תבוצע מהאוויר או מהחלל - הרי שאתוס "אחרי" הוותיק יפשוט גם הוא מדים. ואם תהיה בחברה דוגמה אישית, מופת ומודלים לחיקוי - הם יהיו יותר ויותר אזרחיים. בין אם בתחום ההתיישבות, הכבאות, ההתנדבות או הלוחמה - כולם ייתפשו כראויים להערכה ולהנצחה - ולו בשל העובדה שכולם סיכנו את חייהם לטובתה של האומה.
ד"ר אודי לבל, מרצה בכיר במכללת ספיר ובמרכז האוניברסיטאי אריאל. עוסק ביחסי צבא-חברה ובחקר הזיכרון הציבורי
לפנייה לכתב/ת 
