אל תצלמו אותם הולכים בצפירה
נכון, התקשורת אוהבת את הקיצון, אבל דווקא בימי הזיכרון שמאחדים את כל שכבות האכולוסייה כדאי להימנע מסיקור המיעוט החרדי שעושה "להכעיס"
מדי שנה, כמו שעון שוויצרי, נפתחות מהדורות החדשות של מוצאי יום השואה ויום הזיכרון בתמונות המתארות את רגע הצפירה במקומות שונים בארץ. בשוט הראשון - הטקס הממלכתי ובכירי המדינה מצדיעים. בשני - כבישי הארץ הסואנים בדרך-כלל עוצרים לרגע ממרוץ החיים. ובשלישי? רחוב במאה שערים שבו נראים חרדים מהלכים להנאתם במעברי החצייה וברחובות וממשיכים בחייהם כתמול שלשום.
טונות של דיו נכתבו על הסיבות מדוע אין החרדים עומדים בצפירה. התירוץ הפופולרי הנשלף מהמותן על-ידי כל חרדי מצוי הוא "חוקות הגויים", אך מיד גם תעלה
הקושיה על "חילול השם", שנגרם כתוצאה מאותה התרסה.
תירוץ חרדי נוסף הוא שבמגזר החרדי מציינים את היום בצורות אחרות, כמו לימוד תורה וקריאת תהילים. אך גם זה יתגמד אל מול הכעס הציבורי על חילול זכרם של הנספים. התמונות יצעקו "גוואלד", הכותרות יכפישו, אך תוך ימים הכעס ישכך, ויישכח, לפחות עד השנה הבאה.
אני זוכר לפני כשנתיים, איתרע מזלי ואת שעת הצפירה ביום הזיכרון ליום השואה ביליתי בהמתנה לרופא, בעיר הקודש בני ברק. הפלא ופלא, בשעת הצפירה כל הממתינים איתי בחדר עמדו דום. גם מבט חטוף וסקרן לרחוב הראה שהרחוב עומד כולו, ואני תוהה, היכן אלו החרדים שהולכים?
שנתיים עברו, וקיבלתי את התשובה. בסדר היום התקשורתי של היום, כשהתמונה היא חזות הכל, מתברר שגם גם אותם שוליים חרדיים למדו לעשות לעצמם יח"צ. כיום כתבי וצלמי עיתונות מתודרכים מראש לאן להגיע ואיזו תמונה הם הולכים לקבל, כך שהאייטם מובטח מראש. אלו נהנים ואלו לא חסרים, אלו מקבלים את הפריים שרצו ואלו מקבלים את החשיפה לאג'נדה הקיצונית שלהם.
יש סיפורים אחרים
והנה, גם השנה זכינו לסרטון המתעד את הליכתם של אותם חרדים בכיכר השבת. על פי הסרטון, נראים אותם "חרדים", אולי 30 במספר, הולכים ומרקדים על פני הכיכר, ואחריהם עוד 20 צלמים, המשחרים לטרף שלא מאחר להגיע. גם מטורפים המתכננים לשרוף דגל ישראל היו שם, וגם פרחח אחד שהחליט לצייר צלב קרס, כאילו להכעיס.
והתקשורת חוגגת, האייטם הושג, אבל בשורה התחתונה, מה הרווח? האם באמת הליכה בצפירה הוא הישג עיתונאי? במקום להיכנס אל היכלי הישיבות המלאים בלימוד תורה ובדמעות לזכר הנספים, במקום לתעד את קריאת שמע ישראל הקורעת
שערי שמיים של רבבות האברכים, בוחרת שוב התקשורת לתת את הבכורה דווקא לקיצונים המאוסים.
אני לא תמים, בתוך עמי אנוכי יושב ואני יודע שהתקשורת אוהבת את הקיצון, אולם אני סבור שדווקא בימי הזיכרון, המאחדים את כל שכבות האוכלוסייה, "כי אין בית אשר אין שם מת", על התקשורת לחרוג ממנהגה ולנהוג בחוכמה, ולא לתת לילדים האלה את תשומת הלב אותה הם דורשים. מי יודע, אולי דווקא כשלא יהיה להם פלאש לרדוף אחריו, הם ימצאו עיסוקים אחרים לעשות בשעת הצפירה.
ומה באשר לעיתונאים? במדינה שלנו יש מספיק סיפורים אחרים שבהם כלב השמירה יכול לנעוץ בהם את שיניו.
לפנייה לכתב/ת 
