הים סוער תמיד. הלומי קרב שטים מול פחד מוות
הם חזרו מהמלחמה, אבל לא כמו שהיו. הלילות מסויטים, בימים החיים נעצרים. על היאכטה, הלוחמים שסובלים מפוסט טראומה מגלים ביחד מחדש את הכוחות. "כאן זה אנחנו נגד כל העולם"
יגאל חבקין יושב על ספסל עץ בחלקה האחורי של יאכטה צנועה, סמוך למזח המרינה בהרצליה. לפני רגע הוא ירה את המונולוג הקצר הזה, ואתה מביט עליו משתאה. מתקשה להאמין שהאדם המרשים הזה סובל ממה שנהוג לכנות הלם קרב, או במונחים רפואיים הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). כ-4,000 מנכי צה"ל מוכרים כפוסט-טראומטים. לקראת היום שבו נזכרים במי שהלכו ביקרנו את אלו ששרדו, אבל החיים שלהם כבר לא יהיו כמו לפני המלחמה.
יגאל נשען לאחור על מעקה הברזל של היאכטה, שואף מהסיגריה שלו. "זה המקום שבו אני מרגיש הכי בנוח, כאן בים, על היאכטה", הוא אומר, "יש כאן סוג של שקט ושלווה שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר". לאט לאט מצטרפים אלינו לסירה הקטנה עוד ועוד אנשים, כולם חלק מהפרויקט המיוחד שנקרא "הספינה שטה". מ-2006, נפגעי טראומה מנסים להשתקם באמצעות השיט ככלי אתגרי. פשוט זה לא, אבל בים הם מגלים מחדש כוחות פנימיים.
משמאל: יואב בן-דוד, שלום פיטוסי, אלי קופל, יגאל חבקין (דודו אזולאי)
"הרעיון הוא מודל שיקומי-טיפולי חדש בפוסט טראומה שהבסיס שלו הוא קהילה לעזרה עצמית", מספר יואב בן-דוד, מנהל הפרויקט ונפגע טראומה בעצמו,
"אחת הבעיות הגדולות של אנשים כמונו היא ההימנעות", יואב מסביר. "אנשים פשוט נמנעים מלהזיז את עצמם, הם הופכים להיות התינוקות של המשפחה, לא מסוגלים לעשות כלום. אתה הופך להיות בן אדם שתלוי לגמרי באנשים אחרים, האישה מבשלת, מכבסת, מנקה, עובדת, ואתה פשוט לא מסוגל לקום מהמיטה. תחשוב שאתה רוצה להמריא, אבל יש לך משקולת של טון על הרגליים. הרעיון של הפרויקט הזה הוא שאני כאן קודם כל בשביל לעזור לעצמי, להיות אקטיבי, פעיל, והכל במסגרת של מועדון חברים שנותנים תמיכה האחד לשני".
ההימנעות הזו מתבטאת גם ביום הזיכרון. "הרבה חברים שלי לא נמצאים איתנו ואתה נאלץ להתמודד עם העובדה הזאת", אומר יואב. "לאזכרות אני לא הולך בגלל הקושי, יש טקס אחד אצלנו בשכונה שאליו אני הולך וגם זה מאוד קשה לי. אני בעיקר משתדל להימנע מלחשוב על זה יותר מדי, אבל כל אחד לוקח את זה בדרך שלו. יש פוסט טראומטים שהולכים לאזכרות באופן אובססיבי, אצלי זה בעיקר מנגנון של הימנעות".
מנותקים ממימד הזמן
במלחמת לבנון הראשונה היה שלום פילוס חובש קרבי בהנדסה. כשחזר מהמלחמה הרגיש שמשהו לא ממש בסדר, רק אחרי תקופה ארוכה הבין שהוא סובל מפוסט טראומה. "יש דברים שעברתי שפשוט לא יוצאים לי מהראש ושעד היום קשה לי לדבר עליהם. הבעיה הכי קשה עם טראומה זה שהיא מנותקת ממימד הזמן.
אתה חי ב-2011, אבל בשבריר שנייה אתה יכול למצוא את עצמך 40 שנה לאחור חזרה בארוע הטראומתי שעבר עליך, ואתה לגמרי שם, פוחד פחד מוות. חי את הכל מחדש" .
כמו חולי PTSD רבים, גם שלום אינו יודע אף פעם מתי יתעורר משנתו, וכיצד. אם יישן לילה רצוף או שיתהפך ללא הרף. סיוטים וכאבי ראש הם חלק בלתי נפרד מהחיים. "אני כמעט ולא ישן", הוא מתוודה. "אחד הסימפטומים הקלאסיים של הטראומה היא הפרעת שינה כרונית. לפעמים אני מצליח להירדם לשעתיים, לפעמים שלוש שעות בלילה. מה שעוזר בפרויקט הזה, הוא שיש בו אנשים שבאים מאותו המקום, כולם מבינים את כולם, מפני שאנחנו חווים חוויה דומה שקשה מאוד להסביר אותה לאדם מבחוץ".
בזמן שאנחנו על היאכטה, בין סיפור לסיפור, החבר'ה שולפים מחברות וספרים, מתחילים להתכונן יחד למבחן הקשר שמצפה להם השבוע, בדרך להכשרתם כסקיפרים בינלאומיים. שמש נעימה של בוקר מנצנצת על המים, הים שקט ולמתבונן מהצד זה נראית כמו מפגש רגיל של חבורת חובבי שיט. מתחת לפני השטח, מתברר, מתחוללות כאן סערות של ממש.
דלת נטרקת, והכל חוזר
"כל אחד יכול לבוא ולהתקדם בקצב שלו", יואב מסביר. "בנוסף יש סדנאות ופעילויות מיוחדות שנוגעות בבעיה הספציפית של הטראומה. בסדנת עוגן לדוגמה מנסים להתמודד עם אחד הסימפטומים הכי קשים – חוסר היציבות. בן אדם שסובל מפוסט טראומה לא יודע מתי הסיוטים והפלאשבקים יתקפו אותו. זה יכול לקרות מדלת שנטרקת בחוזקה ומחזירה אותך לרגע ההוא, לפעמים זו סתם תמונה שאתה רואה שמפעילה לך את המנגנון ומתחילה להריץ לך בראש תסריטי אימה וחרדות".
מתכוננים למבחן. "בים נפתחים סיפורים שנשמרו בבטן" (צילום: דודו אזולאי)
"מי שמגיע לכאן", מסביר יגאל, "נמצא בתוך קבוצת התייחסות שמבינה אותו לגמרי, גם בלי שהוא נדרש לספר את הסיפור שלו. לפעמים תוך כדי הפעילות בים אנשים פתאום נפתחים ומתחילים לספר לך דברים שהם שומרים בבטן כבר שנים. מצד שני יש גם כאלו שמפליגים איתנו כבר תקופה ארוכה ואין לנו מושג מה הסיפור שלהם, אף אחד גם לא שואל. חלק מהסימפטומים של הטראומה זה פרנויה, פחד מהאחר. אנחנו מנסים לייצר מצב שבתוך הקבוצה, זה אנחנו נגד כל העולם".
יגאל דווקא לא מהסס לפתוח את מה שעבר עליו, מה שלא יכול שלא להוביל אותנו למחשבות על חייל אחר שיושב בשבי – כבר כמעט חמש שנים. "אני מאוד מקווה שגלעד שליט לא נמצא בבידוד. זה למעשה החלק הכי קשה בשבי. מי שמבודד יותר מכמה חודשים, זו פגיעה עמוקה שקשה מאוד לצאת ממנה. מרוב שרציתי לראות בני אדם, כבר חיכית שיבואו לחקור אותי, למרות שזה ממש לא היה עניין נעים".
מעבירים את השיטות לנפגעים הצעירים
כשבחור חדש מגיע לקבוצה, יואב מנהל הפרויקט מיד נדבק אליו ומתחיל ללמד אותו איך לתפעל את הסירה. משם מתקדמים. היום יש איתו 55 אנשים, כשהמבוגר בן 70 והצעירים מגיעים באזור גיל 20.
"יש לנו חבר'ה חדשים שנפגעו בלבנון השנייה ובעופרת יצוקה. הצעירים אומרים שהעובדה שיש מבוגרים כמונו מרגיעה אותם, נותנות להם יציבות", מספר יגאל, "יש אצלנו אחווה, שיתופיות וקבלה של האחר שהיא כמעט אוטומטית".
עם הזמן והניסיון, ממשיך יואב, "אתה לומד להתמודד עם התסמינים, אתה סובל מחרדות, כאבים, הדימיון למעשה מפעיל את הגוף. אנשים שסובלים מפוסט טראומה חשים לא פעם בכאב שמזכיר מאוד התקף לב, השרירים הבין-צלעתיים נתפסים וזה כואב בטירוף. עם הזמן אתה לומד להתמודד עם זה, לוקח נשימה עמוקה, מודד דופק, ומבין שהכל בעצם הוא פרי דמיונך. את השיטות האלו אנחנו מנסים להעביר לחבר'ה הצעירים".
אלי קופל מדריך קבוצות שיט בהתנדבות בעמותת "אתגרים". את הרומן שלו עם קבוצת הפוסט טראומטים התחיל במקרה ומאז הוא איתם קבוע. "אני לא בטוח אם אני יותר מסייע או מסתייע", הוא מודה, "בשבילי זה מילוי לנפש, לפעמים אני מגיע ומעביר שיעור ובסופו בא מישהו, מחבק אותי ואומר לי שעשיתי לו את היום. זה עושה לי טוב על הלב".
שטים בחיפה. "לעשות דברים כאלה זה הישג אדיר"
פוסט טראומה, הוא מסביר, מתבטאת בין היתר בחוסר ריכוז, חוסר התמקדות, התנתקות. "אני רואה בלימודי השיט סוג של פלטפורמה שיקומית. אתה רואה בן אדם שהגיע כשהוא לגמרי מסוגר והיום הוא מפקד סירה. זה דורש ממנו לעשות דברים שבשבילו הם ממש לא מובנים מאליהם, נדרש ממנו ידע רב, הוא צריך לדעת כיצד להפעיל צוות וכמובן לא להילחץ. לבן אדם פוסט טראומטי שמסוגל לעשות את הדברים האלו זה הישג אדיר. לפעמים כשרע לי, אני מסתכל על החבר'ה האלו ומקבל קצת פרופורציה".
האמת בפּנים
רובם לא עובדים, מתקשים לשמור על אורח חיים יציב. ההתמודדות היא לא רק בינם לבין עצמם, אלא גם מול האנשים היקרים להם ביותר, המשפחה. "אין ספק שאבא כמוני שונה מאבא רגיל, שקם בבוקר והולך לעבודה", שלום חושף. "אני קם בבוקר והולך לאשפוז יום והאשה והילדים צריכים להתמודד עם אדם שעוברים עליו דברים שקשה להם להבין, אדם שסובל מפלאשבקים והתפרצויות. תחשוב על חייל שחוזר מהמלחמה קטוע רגל, אז יש לו קביים ורואים את זה, רואים את הנכות. במקרה שלנו הנכות בלתי נראית, לנו יש קביים בנשמה".
"חווים ביחד דברים שקשה להסביר למי שבחוץ". שלום (צילום: דודו אזולאי)
"בשיטה שלנו אנחנו לא נלחמים בסימפטומים שהם למעשה הנכות", אומר יואב, "כשאומרים שרוצים להוריד את הסימפטומים לאפס זה כמו אדם בלי רגליים שרוצה לקום ולהתחיל ללכת. אנשים שמגיעים לפה רוצים להשתחרר מהטראומה, להשאיר אותה מאחור. אני מעלה אותם על סירה ואומר להם את האמת בפנים - יש לך נכות והיא לא תעבור אף פעם, אבל אפשר לחיות עם זה".
והם בהחלט מצליחים. מחקר שהזמין משרד הביטחון ונוהל על-ידי פרופ' מרק גלקופף, בדק את המטופלים שנה לפני שהם נכנסו לטיפול ושלוש שנים אחרי.
נמצאה ירידה בחריפות הסמפטומים הפוסט-טראומטיים ומנגד עלייה בפרמטרים שהוגדרו כ"תקווה", "יכולת ליהנות", "שליטה במחלה" ועוד. בעקבות התוצאות התוכנית הייחודית הפכה לקבועה במשרד הביטחון, שמממן את עמותת "אתגרים".
אז למה דווקא בים? "הים מדהים, הוא חי", מתפייט שלום, "אפשר לצעוק עליו, לריב איתו, להתעצבן עליו. והדבר הכי מדהים זה שהוא מגיב אליך, מדבר איתך דרך הגלים. החיבור הזה בין קבוצת האנשים המיוחדת שנוצרה פה, לפעילות הימית שאנחנו עושים, מאפשר לי היום לחיות חיים קצת יותר נורמליים".
לפנייה לכתב/ת 
