ברוקלין: ברוכים הבאים ל"מנהטן החדשה"

אווירת ה"קול" בניו יורק נעה משכונה לשכונה בעקבות הגירת תושבי העיר בכיוון דרום מזרח. ניתן לשרטט קו אדום בוהק על מפה דמיונית של חמשת רובעי העיר שיעקוב אחר השכונות שהיוו מרכזי יצירה וחדשנות בעיר, ובמידה מסוימת גם בעולם, לאורך העשורים האחרונים. הצורה שתתקבל תהיה L גדולה.

הצורה הזו, ה-L, תתחיל במנהטן, עם הג'אז והבאז הספרותי של הרנסנס בהארלם של שנות ה-20 וה-30, שכוכביה ידועים עד כדי כך שאין להם צורך בשמות משפחה ורובם ידועים בשמם הפרטי בלבד: פאטס (Fats), דיוק (Duke), זורה (Zora) ולנגסטון (Langston). הקו המאונך של האות ימשיך מכאן דרומה, דרך כיכר טיימס, שם צולמה באוגוסט 1945 תמונה מפורסמת המסמלת בעבור רבים את סוף מלחמת העולם השנייה. בתמונה נראה חייל ששב סוף סוף הביתה מנשק בתשוקה אחות מופתעת. תצלום זה עודנו מראה מפתה, הרומז שניו יורק היא עיר של אוהבים, חולמים אמיצים ואימפולסיביים. מי לא ירצה לנסות להצליח במקום שכזה?

הביטניקים, הציירים ופילוסופי המדרכות של שנות ה-50 וה-60 התמקמו להם בסוף הקו המדרים, בעיקר בגריניץ' וילג' – בבתי קפה, בחנויות ספרים, בברים, בחנויות תקליטים ובדירות צפופות בבניינים חסרי מעליות. מכאן פנה אלמנט הקוליות פנייה חדה שמאלה אל גן העדן של הפאנק והגל החדש, הידוע כאיסט וילג' וכלואר איסט סייד (Lower East Side), וטיפס אל במה חשוכה, מלוכלכת, מסוכנת במקצת וחבוטה לתפארת, במת מועדון CBGB האגדי. כאן הופיעו להקות כדוגמת "הראשים המדברים" (The Talking Heads), בלונדי (Blondie), הראמונס (The Ramones) וטלוויז'ון (Television), שהשתוללו בחוכמה והקליטו את הפסקול הנכון עבור עיר אפלה הניצבת על סף פשיטת רגל.

עם התקופה הכלכלית הקשה שהגיעה לניו יורק, הגיעו גם הבעיות המוכרות: פשע, אלימות, סמים ושחיתות. אך היה לכך גם פן חיובי: איש לא רצה להתגורר בעיר חוץ מאמנים שמחויבים למקצועם, ולכן מחירי השכירות באזור נשארו נמוכים מספיק כדי שהם יוכלו להתמקד בעבודתם, להיקלע לקטטות, לשתות לשוכרה ולמות בגיל צעיר מדי.

בשנות ה-90 שורה של ראשי עירייה החליטו להיות קשוחים ביחס לפשיעה וניקו את מנהטן עד כדי כך שאחוז הפשיעה היום נמוך ב-80 אחוז משהיה ב-1990, אז היו 2,200 רציחות בניו יורק. אנשים החלו לעבור לעיר מכל רחבי המדינה, שכר הדירה החל לעלות ויוצרי האמנות, קובעי הטרנדים האורבניים, לא יכלו יותר להתקיים בעיר, לפחות לא ברובע הנחשק ביותר שלה. לא הייתה להם ברירה אלא לנדוד אל מעבר לנהר המזרחי, כמו המוני תאים חיים שיצרו וירוס היפי הנישא באוויר. מגפה, כך יכנו אותם מתנגדי הג'נטריפיקציה, הטוענים שהגעת האמנים לשכונות בשאר הרבעים דחקה החוצה את התושבים האמיתיים.

ברולין מצד אחד, מנהטן מצד שני. מבט על גשר ברוקלין (צילום: AP)

הברוקליניזציה של ניו יורק נהפכה לתופעה אמיתית

כמעט כולם השתכנו בברוקלין. תחילה במרחק של נסיעה קצרה ברכבת התחתית (בקו ה-L) מכיכר יוניון, בוויליאמסבורג (Williamsburg), שכונה שבמשך שנים אוכלסה בעיקר על ידי יהודים אורתודוקסים ומהגרים פולנים. שם מצאו האמנים חללים זולים יחסית שבהם יכלו לעסוק במלאכתם. הם גם הגיעו לצד השני של הרובע, בשכונה התעשייתית בעלת השם המגושם דאמבו ( Down Under The Manhattan Brooklyn Overpass – DUMBO) השוכנת לצד הנהר, ובקובל היל (Cobble Hill). הם פתחו מסעדות, פאבים ובתי קפה והחלו למכור תקליטי ויניל לאורך רחוב סמית הצר והארוך, שעד מאי 2000 היה שטח מלא אבק ופוטנציאל נדל"ני בלתי ממומש. אני יודע זאת מכיוון שבאותה תקופה עברנו, אשתי ואני, לאזור, הדירה הראשונה מבין שלוש שבהן התגוררנו בברוקלין.

באמצע העשור שעבר, הברוקליניזציה של ניו יורק נהפכה לתופעה אמיתית, שהצדיקה סיפורי שער בניו יורק מגזין (New York Magazine). השבועון הנוצץ תיאר את ההתרחשויות במונחים משועשעים ומופתעים: "ככל שניו יורק הפכה יותר משגשגת ונוצצת ופחות מלוכלכת ומפחידה – היא השתנתה מניו יורק של הסרטים האפוקליפטיים, 'הלוחמים' (The Warriors) ו'בריחה מניו יורק' (Escape From New York) של שנות ה-70 וה-80 לעיר הנוצצת של שנות ה-90 המתוארת בסדרות "סקס והעיר הגדולה" ו"חברים".

יותר ויותר אנשים הגיעו לעיר כדי לחיות את החלום הניו יורקי, וכך נעשה החלום עצמו חמקמק יותר ויותר. מנהטן הפכה צפופה מדי ואחר כך גם יקרה מדי. גבולותיה הפנימיים החלו להתפקע ואז להתפוצץ. ביטויים כמו 'ברוקלין היא מנהטן החדשה' החלו להישמע תדיר בשיחות בעיר ויצרו תחושה מבלבלת שנוגעת לשני אזורים: לא מספיק שמקום אחד הוא כעת 'קול' יותר ממה שהנחת, המקום האחר כעת כבר אינו 'קול' כפי שחשבת".

אוכלסה שנים ע"י יהודים. וויליאמסבורג (צילום: Brooklyn Tourism: Kkirk)

היום ברוקלין נחשבת כל כך "קול", שה-L הגדולה שכיסתה את המפה הדמיונית שלנו נראית כאילו מצאה את מקום מנוחתה האחרון, ממש ליד תחנת הרכבת התחתית של שדרת מורגן (Morgan Avenue) בבושוויק (Bushwick), לא רחוק מהמסעדה ההיפית Roberta's, המתפקדת גם כחווה אורגנית. ציטוט נוסף מניו יורק מגזין נוגע למוסד הפיצות הנ"ל: "למרות שברוקלין מלאה במכולות אשפה ציבוריות שהוסבו לבריכות שכונתיות, שיעורי הכן בעצמך ביטר (Bitter, אלכוהול המופק מעשבים) ביתי, וצנצנות ענק של מלפפונים כבושים ביתיים, אין אף מקום שמבטא יותר את הרוח העצמאית והמחתרתית של הרובע מאשר מסעדת Roberta's".

האזור הזה כל כך "קול" שהשחקנים מגי ג'ילנהול ופיטר סארסגארד – הזוג המדליק ביותר בהוליווד – עברו לכאן לפני כמה שנים. כעת הם חולקים את הרובע עם להקות כמו Interpol, The Yeah Yeah Yeahs ו-TV on the Radio, יותר סופרים עכשוויים משניתן למנות, כמו ג'ונתן ספרן פויר, ניקול קראוס, פול אוסטר, קתרין הריסון, אלכסנדרה סטיירון, פורוצ'יסטה קקפור ועוד רבים אחרים, וכל אלה רק בשכונת פארק סלופ (Park Slope), וכן עם חבריהם למקצוע מהמסך הגדול, כדוגמת ג'ון טורטורו וסטיב בושמי.

לפני מותו בטרם עת, הית לדג'ר חי בברוקלין עם אשתו השחקנית עטורת השבחים מישל ויליאמס. היא עדיין מתגוררת שם עם בתם הצעירה, מתילדה. ויליאמס נשאלה לא מזמן למה היא אוהבת את ברוקלין, ותשובתה תישמע מוכרת לכל מי שבילה ולו אחר צהריים אחד בכל אחת משדרות הרובע העמוסות בשורות של בתי בראונסטון (Brownstone), בתי האבן האופייניים לניו יורק, בפרוספקט פארק (Prospect Park) או בהמוני חנויות הספרים העצמאיות המצוינות שממשיכות להיפתח ולשגשג בברוקלין, למורת רוחה של ענקית הספרים Barnes & Noble. "אני יכולה למנות עוד ועוד סיבות לכך שאני אוהבת את הרובע הזה", אמרה ויליאמס על הבית שאימצה לעצמה. "חיפשתי זמן רב אחר המקום הנכון במנהטן, וכשאנשים הציעו לי את ברוקלין, השבתי שלא עברתי לניו יורק כדי לגור בברוקלין. אבל רציתי בית עם חצר והבנתי שזה יתאפשר רק בברוקלין. היום אני מבינה שלא אחזור לעולם למנהטן. השכונה שאנחנו גרים בה פשוט מדהימה. מעולם לא חשבתי שאוכל למצוא מקום כזה בתוך ניו יורק".

פיצריית גרימלדיס בשכונת "דאמבו" בברוקולין (צילומים: Julienne Schaer)

רובע מבוקש על פני שאר הרבעים

בברוקלין, אם כן, מתממש החלום של לגור בתוך העיר ניו יורק מבלי לגור בניו יורק. ג'ופי פרארי-אדלר (Jofie Ferrari-Adler), עורך בהוצאת הספרים סיימון ושוסטר (Simon & Schuster), עבר ממנהטן לשכונת פרוספקט הייטס (Prospect Heights) שבברוקלין בשנת 2000. הוא סיפר לי שעשה זאת כדי "לגור כמו בן אדם. גרתי בדירת מרתף יקרה, קטנטנה, חסרת חלונות ולא חוקית ב"איטליה הקטנה" (Little Italy). לא הייתה לי כתובת רשמית, ונאלצתי לשכור תא דואר. הדירה הייתה ממוקמת תחת חנות מכולת קטנה והתקרה הייתה דקה ורעועה עד כדי כך ששמענו קולות של עכברושים שהתרוצצו מעל לראשינו כל היום".

כעת, לאחר שהגיע לכאן, פרארי-אדלר אינו מתכוון לעזוב לעולם. "אני פשוט אוהב את המראה של ברוקלין", הוא אומר, "היא לא מלוקקת כמו מנהטן".

אוון היוז (Evan Hughes), סופר העומד להוציא לאור ספר בשם "ברוקלין הספרותית" (Literary Brooklyn), גם הוא ממעריציה החדשים של ברוקלין. "אני חושב שטיפוסים יצירתיים החלו להרגיש חנוקים במנהטן ככל שהיא נעשתה לא רק עשירה ויקרה יותר, אלא גם, כתוצאה מכך, ממוקדת יותר סביב עסקים גדולים ואנשי מקצוע", אמר היוז. "אנשים החלו לראות בברוקלין אלטרנטיבה למנהטן, שבה דמי השכירות נמוכים יותר, המולת הקפיטליזם אינה נוכחת תמיד ונראה כי לחץ הדם נמוך יותר כאשר אתה יוצא מהרכבת התחתית ולפתע אתה מסוגל להביט בשמים".

היוז סבור שלרובע יש השפעה עמוקה במיוחד בקרב טיפוסים יצירתיים מסוימים. "התברר כי הארכיטקטורה הייחודית והרחובות ההיסטוריים של ברוקלין מהווים משיכה גדולה בעבור סופרים – תופעה שיכולה אולי להסביר מדוע הרובע הזה הפך ליעד מבוקש על פני שאר הרבעים מחוץ למנהטן. הסמלים של מנהטן הם גורדי השחקים, אבל הסמלים של ברוקלין הם מהמאה ה-19 – בתי האבן, הבראונסטונים, וגשר ברוקלין. סופרים נוטים להיות סנטימנטליים ביחס לעבר".

לא רק סופרים נמשכים לרובע המתחדש. אלכסנדרה פוזן (Alexandra Posen), שאביה הוא הצייר סטפן פוזן (Stephen Posen) ואחיה הוא מעצב הבגדים הנודע זאק פוזן (Zac Posen), איתו עבדה במשך שנים, גדלה בדירת לופט בסוהו, החלום הבוהמייני האולטימטיבי. אבל ב-2001, כאשר החלה את חייה הבוגרים, היא חצתה את הנהר המזרחי והגיעה לדאמבו, שכונה שהזכירה לה את ילדותה בסוהו ואולי אפילו הייתה טובה מאותה שכונה. "האזור החל להתפתח", סיפרה לי פוזן. "גלריות ומסעדות החלו להיפתח בשכונה. גם בשנת 2001 ברוקלין הייתה המקום לגור בו. דמי השכירות בה היו זולים משמעותית מאלו שבמנהטן, היא הייתה מקסימה, נוחה יותר, חדשנית יותר, ובעיקר מעניינת יותר!"

סמל השכונה. גשר ברוקלין ומתחת גן שעשועים

המקום הנכון מדי

השם ברוקלין הפך למותג, עד כדי כך שלאחרונה נפתחה במנהטן מסעדה בשם "ברוקליניר" (Brooklyneer). המסעדה מתהדרת באוכל שנעשה על ידי "אמני האוכל החדשניים של ברוקלין", ובתפריט המגוון ניתן למצוא גבינת ריקוטה מבורום היל (Boerum Hill), ריבה מקרול גארדנס (Carroll Gardens) ותה קומבוצ'ה מגרינפוינט (Greenpoint) – שלושתן שכונות בברוקלין. הברוקליניר הוזכר לא מזמן במאמר בניו יורק טיימס ושמו "ברוקלין: המותג". הרעיון שהוצג בכתבה נוגע באחת הבעיות שאיתן נאלץ להתמודד כל מקום המוגדר כמקום החדש שכדאי לגור בו – קל ללעוג לו.

ברוקלין הפכה למקום כל כך מגניב, כל כך נכון בימים אלה, שבקומדיה הטלוויזיונית 30 Rock החלו לכתוב בדיחות על דמות שנקראת "ברוקלין זאק" (Brooklyn Zach) ועל נטייתו לארח מסיבות בריכה במכולות האשפה השכונתיות, טרנד ברוקלינאי נפוץ שבמסגרתו במהלך חודשי הקיץ הופכים תושבי האזור מכולות אשפה ריקות לבריכות מאולתרות.

הבלוג הניו יורקי העוקצני והשנון גאוקר (Gawker), פרסם באביב שעבר פוסט מתרעם שנקרא: "הטרנדיות של ברוקלין נמשכת רק עד שקוראים עליה". הקטע הסרקסטי טוען כי "ברוקלין הייתה חדשה, אבל החדשנות נעלמה. ויליאמסבורג הייתה מגניבה, אבל היא כבר אינה כזו. איפה תתגלה ברוקלין החדשה? יש הטוענים כי תהיה זו שכונת הברונקס, או שמא בכלל פילדלפיה הרחוקה? בעצם לא, ברוקלין החדשה תהיה רוזנדייל שבמדינת ניו יורק, הממוקמת 145 ק"מ מצפון לעיר ניו יורק, שאליה יעברו האמנים, בתי הקפה, מועדוני הלילה, מגי ג'ילנהול, הגלריות, פרילנסרים יצירתיים, התחושה הקלילה והחדשנית, ארוחות הצהריים הטבעוניות, התוצרת האורגנית, התקליטנים, הבייקון והמעצבים הגרפיים. הדברים הללו הם הרי כל מה שברוקלין מייצגת".

ייתכן שברוקלין הפכה ליותר מדי "קול", ייתכן שטבעה בהייפ של עצמה. יש שיאמרו לכם כי החבר'ה קובעי הטרנדים המשיכו הלאה לאסטוריה שבקווינס או לג'רזי סיטי שבמדינת ניו ג'רזי, או אפילו לפילדלפיה, בחיפוש אחר אותם הדברים שברוקלין הבטיחה להם בעבר: דירות במחירים סבירים, שווקים אורגניים, אוכלוסייה יצירתית וליברלית ואווירה עירונית.

אבל האמת היא שישנם חלקים רבים בברוקלין שהטרנדיות עדיין לא כבשה: הרובע משתרע על פני יותר מ-250 קמ"ר, לעומת מנהטן, ששטחה אינה עולה על 60 קמ"ר. אמת נוספת היא שברוקלין מאז ומתמיד הייתה מגניבה. כאן הסופר נורמן מיילר התקוטט בברים בצעירותו וכאן קומיקאי ציני צעיר ושמו וודי אלן חלק לראשונה את שנינותו. ספייק לי צילם כאן את סרטיו הראשונים ורבי ההשפעה, "היא חייבת להשיג את זה" (She's Gotta Have It) ו"עשה את הדבר הנכון" (Do The Right Thing). לי לא התכוון, למיטב הבנתי, להציע שהדבר הנכון לעשות היה לעבור לגור לברוקלין, אך זו המסקנה שעלתה מסרטיו. ברוקלין תמיד הייתה "קול" – והמאפיין הזה לא גווע ביום שבו נקבר אחד מתושביה ה"קולים" ביותר, וולט ויטמן.

בוטיק בפארק סלופ (צילומים: Brooklyn Tourism: Kkirk)

חיפשנו את מה שכולם בניו יורק מקווים לו

באמצע העשור הקודם כתב הסופר הברוקלינאי אדם סטרנברג (Adam Sternbergh): "כאשר עברתי לניו יורק לפני שנתיים, השתכנתי בברוקלין בגלל כל הסיבות הרגילות: שילוב של הסיבות המעשיות (דמי השכירות, קירבה לרכבת התחתית) והסיבות המופשטות (הבראוסטונים, גשר ברוקלין, אהבתי את הסרט 'עשן' שכל עלילתו התרחשה בחנות טבק קטנה בברוקלין). הרחוב שלי, הסתבר לי, אינו מכיל בראונסטונים כלל. למרות זאת אהבתי אותו: זוהי ברוקלין שבניו יורק, מקום שהערצתי כל ימי חיי".

אני מכיר את ההרגשה הזאת. הזכרתי בתחילת המאמר את דירתי הראשונה בברוקלין. היא ניצבה ברחוב ויקוף (Wycoff), בקומה הרביעית של בניין דירות חסר מעלית, בצד של רחוב סמית ששיך לשכונת בורום היל, המוכרת לאוהבי הספרים בעיקר כבית שבו גדל הסופר ג'ונתן לתם (Jonathan Lethem). השכונה היוותה גם רקע לשני ספריו הידועים ביותר, "ברוקלין חסרת האם" (Motherless Brooklyn) ו"מבצר הבדידות" (The Fortress Of Solitude). כאשר אשתי ואני עברנו לכאן באביב של שנת 2000, רחוב סמית היה מדרכה באורך שלושה קילומטרים שלאורכה הצטופפו חנויות שוממות, מחסנים שמכרו עודפים של ציוד צבאי ובר אחד.

למיטב זכרוני, הבר נקרא "הסירה". קשה לדעת זאת בוודאות כי לא מתנוסס בחוץ אף שלט, רק דלת הצבועה באדום דובדבן שמכריזה על הכניסה למקום. מאחורי הדלת נמצא חלל ארוך ואפלולי שקירותיו עשויים לבנים. החלונות היחידים בפאב נמצאים ליד הכניסה. בלילה הראשון שבילינו בדירתנו החדשה בברוקלין, הלכנו ל"סירה" עם כמה חברים שהגיעו לאזור לפנינו מהחוף המערבי. הגענו לבר קצת אחרי אחת עשרה בלילה והמקום היה מלא בצורה נעימה, רועש אך לא קולני. קהל צעיר הציף את המקום, מוכן לקבל את פני הלילה. מצאנו כיסאות וספות בלויות בצורה אופנתית בקצה הפאב, ליד אח דולק שהשמיע קולות פיצוח לאורך כל הלילה. המשקאות היו טעימים וחזקים אך לא יקרים מדי. ממכונת התקליטים בקע רוק קלאסי מלפני כמה עשורים.

בתי אבן האופייניים לניו יורק. בראונסטונים

כשעזבנו את המקום כמה שעות אחר כך – שיכורים קלות וכבר חצי מאוהבים ברובע החדש שלנו – המקום היה מלא עד אפס מקום. היה זה סימן שבישר על כל מה שהיה עתיד להגיע לשכונה.

שנתיים אחר כך עברנו דירה לחלק אחר של ברוקלין. חיפשנו את מה שכולם בניו יורק מקווים לו – דירה מרווחת יותר עם דמי שכירות זולים בשכונה שנמצאת על סף הפיכתה ל"קול". ידענו כעת כיצד מקום שכזה נראה, כשעזבנו את רחוב סמית הוא כבר היה מלא במסעדות קטנות, בברים ובחנויות בוטיק.

זהו הדבר שכדאי לזכור בקשר לנדידתו של ה"קול": היא מתרחשת במהירות. כפי שניסח זאת הסופר סטרנברג: "בוויליאמסבורג, המעבר ממושבה של אמנים לגודש של דירות מעוצבות נמשך בערך עשר שנים. בדאמבו, אולי חמש".

כעת שבושוויק היא השם הלוהט, ואין לדעת כמה זמן יעבור עד שגם אורה ידעך. כאשר רגע השיא של שכונה חולף, אפשר להיות בטוחים שהמעוז האופנתי הבא כבר פורח לו במקום אחר בברוקלין, גם אם תושבי ג'רזי סיטי ינסו לשכנע אתכם שאין זה כך.

• המאמר מתוך גיליון ניו יורק של מגזין "מטרופוליס "
  

• חלקן של התמונות באדיבות אתר: NYC & Company