"כמה כסף אתם נותנים?" שידוכים במגזר הספרדי

עולם השידוכים החרדי

• חלק א' - שלושה דייטים וחתונה: שידוכים במגזר החסידי
  

השדכניות עדיין מתרפקות בנוסטלגיה על תפארת העבר, מעלות זיכרונות על בוגרות הסמינר הספרדי בבני ברק "אור החיים", ועל החתנים שלא דרשו חתונה מפוארת או דירה. "היום", הן אומרות, "הכול כבר אחרת". התלאות שעוברים הליטאים בדרך לחופה הגיעו גם לש"ס, אם כי בהיקפים מצומצמים. הכול תלוי, כך הן אומרות, בכמה "משוכנזת" המשפחה.

את מסננת אותי

יעל, הנמנית על אצולת הממון של ש"ס, עייפה ומותשת. שנה שלמה של ניסיונות שידוך לבנה הבכור תבעו את מחירם.

"זה לא קל", היא משחזרת את השנה שקדמה לחתונה הטרייה, "השדכניות הספרדיות של היום בעיקר זורקות שמות לאוויר. אין בדיקת עומק של

התאמה לבחור, למשפחה. העיקר להציע. בשלב מסוים בתהליך נטשתי אותן. עברתי לבירורים וחיפושים בעזרת קרובי משפחה וחברים. הבנתי שמהן לא תצמח לי הישועה.

"זה לא שאין בתחום כאלה שהן בסדר", היא נחפזת להגן על שמן הטוב של השדכניות בש"ס, "פשוט במקרה שלי, לא היה מספיק סינון בהצעות". 

ה"סינון" שעליו מדברת יעל הוא קפדני. בנה, שלומד בישיבה אשכנזית, הגיע עם סל דרישות לא-קטן אל שוק השידוכים. "המראה זה משהו שמאוד קריטי", היא אומרת, "הוא באופן אישי רצה בחורה יפה, ושתהיה רזה וגבוהה. מצד שני, ראיתי שיש בזה קצת הגזמות. נתקלתי בכאלה שנמנעו מפגישות אם נדמה להם שהבחורה או הבחור לא עומדים בדיוק בכל מיני קריטריונים מוגזמים של מראה".

גם הסמינר שבו למדה המיועדת הוא נקודה משמעותית בבדיקת ההתאמה לשידוך. "אצלי היה ברור שלא ניקח מישהי שלמדה בסמינרים ספרדיים, זה לא הסגנון שלנו, זו לא הרמה שחיפשנו. הוא למד בישיבה אשכנזית, ככה שצריכה להיות התאמה. אנחנו מה שנקרא 'משוכנזים'", היא מודה.

גם לעדה המדויקת שממנה מגיעה הבחורה יש משקל בשידוכים במגזר הספרדי. "יש מי שיבקש רק מרוקאית ויש מי שתגיד שבשום אופן לא עיראקים, יש בזה אין סוף טעמים וסגנונות. ובשידוכים אין פה עניין של בושה, כל אחד וההעדפות שלו".

רמת "הפתיחות" של משפחת המשודך הפוטנציאלי, נבדקת אף היא בקפידה. "פתיחות" היא המונח החרדי לעד כמה חדרו החיים המודרניים אל בית המיועד. יעל, שמצהירה על משפחתה כמודרנית אך שמרנית, חיפשה לבנה בית בסגנון דומה.

כבר לא מתביישים לבקש כסף

השאלה הראשונה ששואלת השדכנית היא "כמה יש לכם להציע?", מספרת יעל. "זה הפך להיות יותר ויותר בסיסי בשידוכים במגזר שלנו. יש מגוון רחב של דרישות וסגנונות, אין שחור או לבן. מה שכן, אצל הספרדים עדיין נותנים פחות מהמגזר הליטאי הקלאסי. אך ככל שהמשפחה

יותר 'משוכנזת' - הדרישות הכספיות של שני הצדדים עולות בהתאם".

מצד שני, היא ממהרת להדגיש: "לא הכסף עמד בראש מעייני.'מה שהיה חשוב לי קודם כל זה ההתאמה הזוגית. נכון שלפני שהפגשנו את הזוג דיברנו בכללי על כסף, אבל לא ירדנו לפרטים וסגרנו דברים. במהלך הפגישות של הזוג ניהלנו במקביל את הדיאלוג בנושא הכסף. מבחינתנו, הכול יכול היה להיות גם אחרי שהזוג נפגש, אין קו קבוע וסגור".

האם מספרת כי חיכוכים עם משודכים פוטנציאליים סביב נושא הכסף הביאו אתה להפריד בין אחת המועמדות לבין בנה: "היה בינינו סיכום כללי בנושא, ואחרי שהילדים נפגשו ונראה היה שהם מעוניינים. פתאום הצד השני התחיל להפעיל סחטנות כספית, וניסה לבוא בעוד ועוד דרישות. הבנתי שעם אנשים כאלה, שלא בוחלים במניפולציות רגשיות, אין לנו מה לחפש, ועצרתי הכול. לא בגלל הכסף, בגלל הדרך שבה הם התנהגו. את אומרת לעצמך: אם עכשיו הם ככה, מה יהיה הלאה? עדיף לחתוך".

מרגלית, שדכנית מצליחה לשעבר וסבתא פעילה בהווה, מספרת על תחושת המיאוס שהיא חשה כיום, כמעורבת בנושאי השידוכים של נכדותיה. "עשרה ילדים חיתנתי, בנוסף לכל השידוכים שעשיתי, ואף פעם לא באתי בדרישות. מה שהיה נתנו, וזהו זה...

"הבנות של פעם באו מבתים של מצוקה, שלא היה. נקודה. עשינו את זה לשם מצווה, לא לקחנו שקל אחד. ואם לא היה לכלה לחגוג אירוסין, אני עשיתי לה בעצמי. ואם לא הייתה לה שמלה לאירוע, ישבתי ותפרתי כל הלילה בגד בשבילה".

גם חברתה של מרגלית, אהובה, שדכנית ידועה במגזר הספרדי בבני ברק, עשתה הכול בשם המצווה. "אם לא היה לחתן ולכלה כסף, היא עוד הייתה לוקחת

הלוואות כדי לתת להם, זה החסד של פעם", מספרת מרגלית.

גם בנישואי ילדיה שלה, השדכנית לא עשתה חשבון: "אם היה - התחלקנו, ואם לא - אז עשיתי לבד. היו גם משפחות שאת תכשיטי הזהב לכלה שנותנים באירוסים לא היה להם לתת, אז קניתי אני ונתתי לבת שלי בלי שישימו לב, שלא יתביישו שאין להם לתת. ושהכלה לא תרגיש שונה מאחיות שלה שהתארסו וקיבלו.

"היום אני רואה את הבת שלי נקרעת. הם שמונה ילדים, הבעל אברך, והחתנים באים עם דרישות. החל מ-15 אלף דולר, וזה מגיע גם לכאלה שמבקשים 60 - ואין. מאיפה היא תשלם? אני כל-כך מתביישת לדבר על זה, אבל זה כואב לי כל-כך. למדו מהליטאים לבוא בדרישות. רק עצם החתונה זה לא מעט כסף, אז עוד להשתתף בדירה?

"אבל איזו אופציה אחרת יש לי מלבד לתמוך כספית בנכדות שלי? אני לא רוצה שהיא תשב בבית עד גיל 26-25 כי אף אחד לא ירצה להשתדך איתה. וצריך לקחת בחשבון שאצלנו זה לפעמים ילדה אחרי ילדה, ומאחורי בת ה-24 יש את אחותה בת 23, ואחריה עוד אחת בת 21, וזה תוקע את כולן, כי לא מחתנים צעירה לפני המבוגרת. אז אין לנו ברירה, אלא לשלם והרבה".

חינה - אאוט, חדר ייחוד - אין

הרב משה שפיר, עורך בעיתון "יום ליום", לא מתרגש משוק הבשר של השידוכים בש"ס: "יש לזה צורה לגיטימית של שוק, לטוב ולרע. כמו שאף אחד לא יצמיד אקדח לרקתו של הירקן ויגיד לו 'עגבניות בשני שקל וזהו' - כך כאן. אנשים דורשים. מי שיכול נותן, ומי שלא, מחפש את התואמים לו מבין אלה שאינם דורשים, וגם את זה יש.

"רק השבוע הייתי בחתונה של שני אברכים ספרדים. לשתי המשפחות אין. זה לא הפריע להם להיות מאושרים ומרוצים עד הגג. עשו את הכול בצנעה רבה. הזוג הצעיר שהתחתן יגור בטח בעפולה או בירוחם. וזהו, מסתדרים עם מה שיש. הבעיה מתחילה עם אותם שמסתירים את היכולות שלהם, ומחפשים את מה שמעבר".

את הרעיון שהרבנים הספרדים יגבשו פסיקה שתאסור הבטחה של דירות או השקעת סכומים גדולים בחתונה, כמו בחלק מהחצרות החסידיות, שפיר דוחה. "זה בלתי נכון להוציא משהו גורף כל-כך, ועוד נגד דברי חז"ל", הוא אומר. "חכמינו רואים בכך זכות גדולה, ובהתאם הם ממליצים שאדם שביכולתו צריך לעשות את ההשתדלות שלו כדי שהבת שלו תתחתן עם תלמיד חכם. ואם מישהו שעבד כל החיים, איש עסקים, שיש לו לתת ורוצה לתת, איך אפשר למנוע ממנו?

"מצד שני, בכוללים של הציבור הספרדי מתעוררת תופעה יפה של החתמות והתחייבויות עצמיות שלא לתת מעבר לסכום מסוים, וכל זה בעידוד של הרבנים ובברכתם. אני יודע שהיו רבים שחתמו. כמה זה באמת ישנה את שוק השידוכים במגזר הספרדי-חרדי? קשה להעריך. אבל מובן שהרוב כבר לא יכולים לתת, ועדיין מצליחים להתחתן גם בלי דרישות".

הרב שפיר מעיר כי "ניתן גם להבחין בכך שלצד הספרדים המושפעים מהנוהג הרווח במוסדות האשכנזיים, 'הספרדים השורשיים' יותר ממש לא מדברים על סכומי כסף, אלא בעיקר על התאמה זוגית. רואים אם הבחור והבחורה מתאימים - וסוגרים שידוך. אחרי הכול בא הרב ומסדר בין הצדדים את ההוצאות, שגם הן מסתכמות לרוב בכמה מכשירי חשמל וענייני הבית".

מנהגי החתונה העדתיים, תופסים פחות ופחות מקום בציבור הספרדי החרדי של היום. מנהג הצגת הנדוניה, שנפוץ בקרב קהילות צפון אפריקה והחלב, הולך ונעלם.

שפיר: "יצא לי להיות נוכח באירוע שבו צד אחד הציג מראש את כל מגוון הנדוניה, והמחותנים לא הבינו

מה זו התצוגה הזאת, ואיפה בכלל השעון לחתן והתכשיטים לכלה?

"גם החינה, שזוכה לפופולריות עצומה בישראל, הולכת והופכת למאורע נדיר בקרב החרדים הספרדיים. מקור המנהג הוא בשמחה טהורה, לציין אירוע אישי וחשוב בחיי הכלה. זו לא תצוגת השמלות והתלבושות שעשו ממנה היום. חינה זה ראשי תיבות של מצוות האישה: חלה, נידה והדלקת הנר. לקחו את זה למקום אחר לגמרי, והציבור שלנו כבר לא מתחבר לזה. לי מפריע לראות איך אנשים מוצאים הרבה כסף על אירוע חינה מפואר רהבתני ובזבזני, ללא קשר רוחני כלשהו, ואילו את שמחת שבע ברכות, שזה לא פולקלור עדתי אלא סעודת מצווה של ממש, לא מציינים בכלל".

• ביום ראשון: חלק ג' ואחרון - השידוכים במגזר הליטאי