"רוז חיה דרך הילדים כאן". בגינה בפארק הירקון

שלווה שמופרת רק מצחוקם של ילדים, מציוץ ציפורים ומרוח קלילה. כך, שקטה כתמיד, נראתה היום (ה') גינת המשחקים הקטנה בפארק הירקון בתל-אביב. באותו מקום, לפני כשלוש שנים, נמשתה גופתה הקטנה של רוז פיזם בת ה-4 מן המים, כאשר היא סגורה במזוודה אדומה. היום הורשע הסב רוני רון ברצח רוז, ואמה מארי פיזם הורשעה בשידול לרצח. באותו זמן המשיכו לשחק בגינה ילדים רבים, כאשר הורים מודאגים שומרים עליהם - תוך שהם מאזינים לחדשות מבית המשפט.

"היינו פה גם כשרוז היתה מתחת למים", סיפרה שרון קורן, אם לאחד הילדים ששיחקו בגינה, שהוקמה לזכר רוז. "היתה כאן מסיבת פיג'מות ענקית ורכבת בפארק שעצרה בדיוק כאן. אמרתי לבעלי שאני חושבת שרוז כאן, ממש מתחת למים. ואכן כאן מצאו את המזוודה. ובזמן שהיא שכבה כאן, ילדים חגגו מעליה".

רק מתקנים לפעוטות. הגן לזכר רוז פיזם (צילום: עופר עמרם)

הגר סמיאטיץ תיארה את רגעי חילוץ המזוודה האדומה, בה נמצאה הגופה. "עמדתי ממול, בעת שהצוללן משה את המזוודה והגופה ממש כאן, היכן שהוורדים", אמרה והצביעה בידה לערוגות הוורדים שנשתלו לזכרה על גדות המים.

"אסור שילד יהפוך לשעיר לעזאזל"

הגינה, שהוקמה באמצעות קרן תל-אביב לפיתוח, בעזרת תרומה של עמותת "ציונות 2000", הותאמה למשחק של ילדים קטנים ופעוטות, אולי מתוך מחשבה על רוז, שנרצחה כשהיתה רק בת 4. לא תמצאו בה, כמו ברוב הגינות בעיר, מתקנים לילדים גדולים יותר. 

המזוודה האדומה. עכשיו יש שם ורדים (צילום: ג'ורג' גינסברג)

"היום אני ממש מרגישה שקרה כאן משהו, שזו לא סתם גינה", הוסיפה בשקט נילי רונן, סבתה של אחת הילדות. היא הזכירה את האנדרטה, שהקימו אזרחים לזכרה של הילדה: "היתה כאן פעם אנדרטה מאולתרת מחבית עץ גדולה עם דובים ופרחים" סיפרה. סמיאטיץ, שישבה לצידה, לא שכחה את הסוף העגום, גם במקרה הזה: "ביום העצמאות בשנה שעברה הגיע מישהו ופירק אותה כדי לעשות עליה מנגל. זה היה מזעזע בפני עצמו".

קורן הדגישה את חשיבות הגינה: "היה ראוי להנציח את רוז בצורה ממלכתית. חיים שנגדעו כל כך צעירים ואומללים, בצורה כה אכזרית. יש לי ארבעה ילדים בבית, אנחנו באים לכאן כל יום ואנחנו חושבים עליה". רונן הוסיפה: "אין מילים לזוועה הנוראית שהתרחשה כאן. אסור שילד יהפוך, כמו במקרה של רוז, לשעיר לעזאזל. לא נעים לי לומר זאת, אבל במקרים כאלו, גם עונש מוות הוא מתוק מדי עבורם".

היא סיכמה בכאב: "אנחנו הרבה שנים כאן, ויש בגינה הזו משהו שמחזיר אותנו לכאן שוב ושוב. יש כאן רוח קלילה שתמיד נושבת, וסוג של שלווה. לפעמים אני חושבת שרוז עדיין חיה, שהיא ממשיכה לחיות דרך כל הילדים שמשחקים כאן להנאתם בגינה".