"אתה נותן לי גרוטאה"; על שוכר הרכב הישראלי
לתחמן במע"מ, לקטר על הרכב הקטן, להתפאר ב"בנטלי" שמחכה לו בארה"ב, ולהתלונן על הישראלים. התייר הישראלי מגיע לביקור מולדת - ודורש יחס מיוחד. ויש גם כמה מילים טובות
התייר הישראלי יודע היטב על מה שילם - ודורש לקבל תמורה מלאה. לפעמים אפילו קצת יותר מזה. הוא תובעני, חוקר, מבין בהכל, הוא הכי סחבק - ומרשה לעצמו דברים שבבית לא היה חולם עליהם. "ואיפה המגבת? " נותן במה למי שמשרתים את כולנו באתרי תיירות שונים - ומציב מראה מול הנופש הישראלי. והפעם: מי שמוסר לנו את המכוניות בנתב"ג מספר על הישראלים שמגיעים לביקור מולדת.
משרד חברת השכרת רכב שממוקם בשדה התעופה עוסק הרבה יותר בשירותי תיירות מאשר בשירותי השכרה בלבד. אנחנו פוגשים ומכירים אנשים מכל העולם שנוחתים בארץ ורוצים לשכור מכוניות, לכל אחד מהם באמת אופי מיוחד. בין אם אלה הבריטים המנומסים-בטירוף, או הגרמנים הפדנטים שדואגים להגיע לעמדות השירות עם כל הטופסולוגיה שהם רק יכלו לחשוב עליה; או הצרפתים שלא מוכנים לדבר שום שפה אחרת חוץ מזו שלהם, גם כשאתה מסביר להם באדיבות שאתה לא מדבר צרפתית.
ואז כמובן יש את התייר הישראלי... כדי להיות מדויק, הישראלים שאני פוגש מתחלקים לשניים - אותם ישראלים שחיים בארץ ורק קפצו לביקור בחו"ל (אבל אלה לא באמת תיירים), מולם יש את ה"ישראלים-לשעבר" או ישראלים שחיים בחו"ל וחוזרים רק לביקור מולדת, אלה לרוב האנשים המעניינים באמת.
"אני בכלל לא ישראלי"
חוקי המע"מ בארץ מאד ברורים. תייר ששוכר רכב זכאי לפטור מתשלום מס ערך מוסף, בעוד שאזרח ישראלי מחויב בתשלום המס.
ישראלי הוא כל מי שמחזיק ברשותו אזרחות ישראלית, גם אם הוא מחזיק בעוד חמישה דרכונים זרים. אם יש לך דרכון ישראלי - אתה תשלם מע"מ.
ייתכן שבשל החוקים המחמירים - רבים מהשוכרים הישראלים, לאחר שירדו מהמטוס, תמיד יגישו לנו עם רשיון הנהיגה את הדרכון האמריקאי - אפילו שלא מופיעה בו חותמת ביקורת הגבולות של רשות האוכלוסין למי שנכנס לפני כמה דקות לארץ. כשאנו שואלים הייכן החותמת (כדי לבדוק האם לחייב במע"מ), שומעים את כל הסיבות השונות והמשונות: "היא שכחה לחתום לי בדרכון"; "אין לי אזרחות ישראלית, אני חי כבר 5 שנים בחו"ל"; "זו לא בעיה שלי שאין חותמת"; "סליחה, אבל יש לי אזרחות אמריקאית - למה אני בכלל צריך לשלם לכם מע"מ?"
זה ממש לא נגמר כאן. הקטעים המשעשעים באמת קורים כאשר רואים גבר עם חולצת "לקוסט" מכופתרת, מציג דרכון שכתוב בו Mr. Moshe Cohen (לשם המחשה בלבד), ואז הוא מתחיל לדבר איתך אנגלית, קלוקלת למדי ומצהיר בחגיגיות: "Me no Israeli, I pay no Maam".
צרפתי, דבר עברית
עוד מקרים מעניינים מתרחשים לא אחת מול הנוסעים הישראלים-צרפתים. רבים מהם לא מוכנים לדבר שום שפה אחרת חוץ מצרפתית. כאשר גם אנחנו נתקלים בקשיי תקשורת ומנסים להסביר באדיבות שאולי מוטב לעבור לאנגלית או עברית - הם מאד מופתעים שאין אף אחד בכל הסניף הגדול הזה שלא מדבר צרפתית. לא אחת קרה שההתעקשות הזו גרמה להתפרצות (בעברית שבורה, כמובן): "מה? למה אין אחד מדבר פה צורפתי?"
אין, רק בארץ יש דברים כאלה
רבים מאותם "זרים", תיירים-ישראלים, להשתמש במשפט המחץ "רק אצלכם הישראלים זה יכול לקרות", כי הרי ישראל זה אנחנו, ולא אתם. אתם הרי גרים כבר שנה שלמה בחו"ל.
במקרים רבים, התייר הישראלי הוא זה שיזמין את הרכב הכי קטן, יונדאי גטס ידנית, שמסוגלת להכיל בלחץ ארבעה אנשים (ומיותר לציין שהכל כתוב שחור על גבי אינטרנט באתר של חברת ההשכרה) ויגיע לשדה התעופה עם משפחה של חמישה אנשים לא-קטנים, ועוד ארבע מזוודות. ואז – הוא כמובן גם יתפלא שהדברים לא נכנסים לאוטו. השלב הבא הוא לפנות לנציג ולבקש במפגיע שידרוג. לדרישה הזו מתלווה הטענה הכל-כך מוצדקת שזו ממש לא בעיה שלו שהציוד לא נכנס לרכב.
אה, ויש כמובן את שאלת הוותק של האוטו. ישראלים מעטים יסכימו לקבל רכב שכור עם יותר מ-30,000 ק"מ בעברו. "מה אתה נותן לי גרוטאה כזאת", היא הטענה השגורה, כאילו הרכב שהוא נוסע עליו בבית תמיד נשאר חדש.
"באמריקה יש לי בנטלי"
הישראלים האמריקאים, אלה שמגיעים ממיאמי ולוס אנג'לס, הם אוכלוסיה מיוחדת מאד בפני עצמה. משפטים שבשגרה כמו "מה זה העגלה הזאת מאזדה 6? אני באמריקה נוסע על בנטלי", או יותר גרוע: "תאמינו לי אתם הישראלים, כולם גנבים, מה זה המחירים האלה של הדלק". שוב, הרי ישראלים זה אנחנו ולא הם.
באמריקה מחכה לו בנטלי. בסדר
פעם אחת נאלצתי להתווכח עם לקוחה, ישראלית אמריקאית שהזמינה את הרכב הכי קטן, באותו זמן המגרש שלנו היה מלא ולא הייתה בעיה של רכבים, והיא דרשה לקבל לפחות את השברולט מאליבו הענקית שחונה בחוץ, וכמובן לא לשלם שקל נוסף. "אתה יודע מי אני? יש לי את חנות הנעליים הכי גדולה במיאמי, אני דורשת Upgrade, אני לא מוכנה לנהוג בקופסת הגפרורים הזאת", הטיחה בי. אני נאלצתי להסביר לה ששדרוג זו מתנה, ומתנה לא נהוג לדרוש, אלא לקבל.
על נזקים וחיות אחרות
ידוע לכל שגרימת נזק לרכב שכור נושאת בחובה עלויות גבוהות במיוחד, ולכן כל חברות ההשכרה מציעות לרכוש ביטוח משלים כדי שבמקרה של נזק – ה"תיק" לא ייפול כולו על הלקוח שישלם השתתפות עצמית.
גם כאן שב ומתגלה התייר הישראלי, עם ה"יהיה בסדר". הוא כמובן יופתע מאוד כאשר יידרש לשלם אלפי שקלים על תאונה: "מה זה, בסך הכל נתנו לי 'נשיקה' מאחורה". לצערי, הגענו גם למקרים שהזמנו משטרה ללקוחות שהשתוללו במשרד ואיימו עלינו, שיש להם דוד בלוד שיבוא לפה ויהפוך את המשרד אם נחייב אותם.
רק לשם השוואה, תייר אירופאי שרק שרט את האוטו מייד יראה לך את הנזק וישאל כמה הוא אמור לשלם.
בכל זאת - חייבים גם מילה טובה
עם כל זה, חייבים להגיד שהתיירים הישראלים הם היחידים שיש להם את הניצוץ בעיניים כשהם חוזרים לארץ לביקור מולדת, כאשר הם מספרים לך כמה התגעגעו למדינה שלנו, שלא משנה כמה הם יחיו בחו"ל - תמיד הם יקראו לישראל בית.
במלחמת לבנון השנייה נהרו לכאן תיירים ישראלים בתקופה שחשבנו
שכולם רק ירצו לברוח, אבל הם חזרו. התייר הישראלי גם יהיה היחיד שינחת וישאל מהר איפה הסניף הקרוב של מק-דיוויד (כן, זה עדיין קורה לי), כי הוא לא היה בארץ 20 שנה והוא מתגעגע לטעם.
בסופו של דבר כולנו ישראלים, והערבות ההדדית היא באמת הערך העליון, אז למה להתבייש בזה שאנחנו ישראלים?
- הכותב עובד בשנים האחרונות באחת מחברות השכרת הרכב בנתב"ג.
- אתם בעלי עסק או נותני שירותים מתחום התיירות? אם יש לכם מה לספר לנו על התייר הישראלי כיתבו לנו: tourism@y-i.co.il