עונה של רגעים. פרידה ממחוברות 2

בעיצומו של המסע של ננה לגרוזיה עומד אביה מול עץ ובועט בו. חובט, מתכופף, עושה שרירים, מתרומם בחזרה ושוב בועט. נדמה שסתם מתעמל. עושה כושר. אבל המאמץ הזה עקר, בערך כמו כל הטיול המשותף שלהם לארץ מולדתם. האיש הזה, שכנראה אחז פעם בתשובה לשאלת זהותה של בתו, לא זוכר אפילו את הקצה של השורשים של האילן הזה. גם את הצמחיה הגבוהה אף אחד לא טורח לכסח, והאבק מצטבר על קבר אמה בבית עלמין ששעריו נעולים.

ננה חוזרת למחוזות ילדותה האפרוריים כדי לאגור את הזיכרונות ולכרוך אותם בסרט, אבל הקתרזיס ממאן לבוא. אין אימא, אין זהות. יש רק נסיעות ארוכות ותורים במשרד הפנים ואישה שלא יודעת מאיפה היא באה, אלא רק לאן היא הולכת.

לא מחוברות יותר

וזהו, נגמר. המסך יורד על "מחוברות 2" בסוף הוליוודי של שני קווים על מקל של בדיקת הריון. החיים נמשכים. דינה נפרדת מהדת, מיקי ומיקה עוזבים את הבית לטובת העיר הגדולה, שיר ורגב עוברים לגור ביחד, הילי חוזרת לבית הוריה.

על פניו, שום דבר לא יהיה כפי שהיה. מתקדמים, משתנים. חייבים להיות בתנועה, אחרת משעמם. חס וחלילה לא להיתקע על אותה משבצת דבילית של בוקר טוב, הולכים לעבודה, צהריים טובים, מה אוכלים היום, ערב טוב, בוהים בטלוויזיה, לילה טוב, מה יהיה עם החיים האלה, בוקר טוב.

אבל אם עוצרים לשנייה ומפסיקים לשפוט את כל מה שיוצא לבנות "מחוברות 2" מהפה ולהתעצבן עליהן כאילו שהן מינימום אנחנו, מבינים שעלילה זה לא העניין כאן, אלא כל רגע בנפרד. סצנות, משפטים, דברים שבדרך כלל שוכחים.

מגבת נייר על שיש רטוב

לא היה קל ל"מחוברות 2". העונה הזו ספגה ביקורת כמו מגבת נייר על שיש רטוב. את מקומו של דורון צברי החליפה ג'ולי שלז, והביאה איתה שפה טלוויזיונית חדשה לחלוטין. על הבנות כולם אמרו שהן "מודעות למצלמה". כאילו, מה נראה לכם? שבעונה שלנו לא היינו מודעות למצלמה? שהיא פתאום נהייתה עציץ בסלון שלנו והדלקנו אותה על אוטומט?

אולי תפנימו כבר שאתם, הצופים, הפכתם להיות מודעים למצלמה, לא כוכבות הסדרה? אתם כועסים על נשים שמוכרות את האמת שלהן, תמורת הרצון שלהן להיות - זהירות, יש כאן מילה גסה – סלבס. בעונה שלנו זה היה תמים. לא ידענו שהסדרה תצליח. אבל כולנו רצינו להיות בטלוויזיה וכולנו נהנינו להיות מפורסמות לכמה דקות.

אבל מעבר לכל הבלגן וההשוואות ושאר הקשקושים, "מחוברות 2" הביאה לי ערימה של רגעים מרתקים שנהניתי לראות, ולו רק בגלל העובדה שאני כבר לא חייבת להיות חלק מזה. שיר מצחצחת שיניים אצל רגב על הבוקר, פותחת את המצלמה בחוסר חשק. איזו הרגשה מוכרת.

מיקה ומיקי נובחים זו על זה בהרמוניה, כמו שמוזיקאים בלבד יודעים לעשות. דינה והשמלות שלה, הגברים שלה, ההורים שלה. ננה והחולצות שלה, הדירה המפוארת בתוך הבניין המכוער, סיפור נפשה.

והילי, שספגה את המטר הכי גדול של חיקויים ונאצות וגילויי סרטים בכל מיני צבעים, הורידה את החולצה והראתה לנשים כמוני, שמעולם לא סבלו מהפרעת אכילה, איך אישה מקיאה בשירותים.

האם תהיה מחוברות 3?

חמש נשים, חמישה רגעים שעשו לי את השבוע האחרון של הסדרה:

1. מיקה מנגנת בכינור, לבד בדירה החדשה. בסופו של דבר, הכול מתנקז למוזיקה. הייתי מוסיפה פה איזה משהו על "מיתרי נפשה", אם זה לא היה נשמע ממש קיטשי.

5. והילי, יושבת בחנות של סוחר בדים ערבי ומעשנת איתו סיגריה. חיבור, שלווה, שלום עולמי, קאט, איטס א ראפ, מסך יורד, דה אנד.

הטור הזה מסתיים היום ובינתיים, ניפגש בטוויטר http://twitter.com/Dodamalka 

הבמאית בחרה בשפה טלוויזיונית אחרת. מחוברות 2 (צילום: אלדד רפאלי)

עוד כתבות באתר לאשה

נערות ופייסבוק. תערוכה חדשה מבררת את הנושא

בעלת הבית השתגעה! המכירות של סוף השבוע