למה התרחקו צאצאי פרופ' ליבוביץ' מהדת?
תפיסתו הדתית של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' הייתה שעבודת ה' אמיתית היא קיום המצוות, ללא שכר ועונש וללא שום רווח אישי. אמונה כזו היא נחלתם של יחידי סגולה
זה לא מכבר יצא לי לפגוש, כמעט במקרה, ביהודי אינטלקטואל שהציג את עצמו כאחד מצאצאיו של הפרופסור ישעיהו ליבוביץ' המנוח.
ליבוביץ'. שנפטר ב-1994, היה אחד מהוגי הדעות היהודים הגדולים של המאה הקודמת, ומהאישים המרכזיים שליוו את התפתחותה הפיזית והמנטלית של מדינת היהודים. אחד המאפיינים המובהקים של הפרופ' המנוח היה שאלת זהותו הדתית. הוא היה מאמין בכל רמ"ח אבריו, והקפיד לקיים מצווה קלה כבחמורה. מלבד
הכיפה הגדולה שנהג לחבוש לראשו, הקפיד על תפילות במניין ובכתביו הטיף ללא לאות על החובה הדתית.
הווית חיים גלויה זו כמעט וגררה ממני את התהייה מדוע חזותו של בן שיחי, שזה עתה פגשתי, איננה מציגה דמות של איש המקפיד על קיום ההלכה, או למצער שומר מצוות או מסורת. מהר מאוד גם התחוור לי שמלבד יהודי חביב ונבון זה, חלק בלתי מבוטל ממשפחתו של הפרופ' הקשוח התרחקה מאורח חיים דתי ומשמירת מצוות מעשית.
כיצד זה קרה? איך נוצרה קונוונציה כל-כך מוזרה, שהאיש שהיה כל-כך קפדן וקשוב לצורכי הזולת, גם לזה הלא יהודי, לא הצליח להעביר את מורשתו האמונית הלאה לילדיו, לנכדיו, לצאצאיו? מפני מה לא מצאו הם, בתוכם פנימה, את ה"אור הגדול" שהיה כה טריוויאלי בעיני הסב הגדול?
המענה לשאלה החשובה הזו טמון, כך נדמה, במורשתו גופא של הוגה הדעות הגדול. ליבוביץ' מעולם לא אהד, בלשון עדינה, את היהדות האנתרופוצנטרית, כלומר את התפיסה הרואה באדם את מרכז כובד העולם, ואת האל כמשמש כפונקציה אנושית, העשויה לשמש לו כמקור בידור, נחמה, או משען. בעיניו זוהי מהותה של הרפורמה שמעולם לא היתה תנועה דתית, אלא תופעה אנושית לסיפוק צרכיו ורצונותיו של האדם.
בלי מיסטיקה
ליבוביץ' הוא - כפי שכינה את עצמו - תיאוצנטרי, כלומר תפיסה הרואה בדת עבודת אלוקים, בין אם היא מוצאת חן בעיני האדם ובין אם לאו. במילוי חובה כזו, המבוטאת בקיום מצוות אופרטיביות, אין כלל מקום לסיפוק והנאה – ואפילו אם מדובר בהנאה רוחנית או אינטלקטואלית, שכן הנאה כזו מחזירה שוב את האדם למרכז ואת האל לאחד ממספקי וממלאי רצונותיו ושאיפותיו.
בדת של ליבוביץ' אין איפוא מקום לכל המוטיבים המיסטיקניים הכה פופולריים הפוקדים אותנו לאחרונה. הגישה הספיריטואלית, הרואה בכל אירוע או אובייקט גשמי את האל, ומציבה את הדביקות בו כחלק אינטגרלי מהדת, חוטאת לעיקר, לפי ליבוביץ' הסבור שדת ללא קיום המצוות המעשיות אינה אלא פראזה ריקה. רק קבלת עולו של ה', המתבטאת בקיום הפרגמטי של חוקי היהדות, היא עבודת האל האמיתית. או כפי שמפנה ליבוביץ' במכתביו לשואליו שוב ושוב לסעיף הראשון של שולחן ערוך: "יתגבר כארי לעבודת ה'" - "לעבודת ה', ולא לתיאוריה סביב האל.
מנקודת מבט זו, עבודת ה' הנובעת גם ממניעים אנושיים שכה מוכרים לנו - כמו התרחקות מהריק הנמצא לדעת רבים בעולם החילוני החומרי, חיזוק התא המשפחתי, "ריחוף הרוחני" או קירבה לצדיקים, היא "דתיות פחותה", זולה ושטחית. או כפי שליבוביץ' קורא לה: "אמונה שלא לשמה".
אם צודק הפרופ' המנוח בדבריו, הרי שאנו חשופים לתביעה דתית בלתי פשוטה בעליל. עלינו לנסות לעבוד את ה' לא מפני שהצלחנו לזהות אותו מהטבע, או מחמת הדביקות בו המעניקה לנו הנאה רוחנית, גם לא מפני שאנו מאמינים באיזשהו אל שנמצא אי-שם ביקום ומושך בחוטי העולם וצפוי להעניק לנו שכר או עונש. עלינו
לקיים את המצוות רק מפני שאנו מכירים בחובתינו לקבל על עצמנו עול מלכות שמיים, ועול תורה ומצוות.
אמונה כזו, כך נדמה, היא נחלתם של יחידי סגולה, אולי אפילו רק של הפרופ' ליבוביץ ובני תמותה בודדים נוספים. בעולם של תן וקח, של שכר מיידי ומשוב אינסטינקטיבי לכל פעולה, קשה או אפילו בלתי אפשרי לפעול בלי הכנסת התגמול האנושי, גם אם במסגרת של אמונה. חלק מהדורות הבאים במשפחת ליבוביץ' לא הצליחו לחוש קירבה כל-כך גדולה לאל עד שהיו מסוגלים לעובדו גם ללא חוויה אנושית כל שהיא, וכנראה שמאחר שהאמונה המוכרת לנו, היפה והחוויתית, הייתה "לא שווה" בעיני ראש המשפחה הם העדיפו, למרבה הצער, לנטוש אותה לחלוטין.
לפנייה לכתב/ת 
