טיול בתאילנד: חשיפה לצפון, ספארי לילה ואופניים

מה כבר יכולה לחדש תאילנד למי שנפש בה 26 יום? כך חשבתי לעצמי עם ההודעה על טיול בן שמונה ימים הצפוי לי שם. "גם אם לא יהיה מפתיע, מה יכול להיות רע לבלות שוב בגן עדן?" אמרתי לעצמי. בתוכנית -  צ'אנג-מאי, קו-סמוי ובנגקוק.

על צ'אנג-מאי שמעתי כבר בטיול הקודם, בעיקר על טיולי הפילים, ועל בני השבטים ארוכי הצוואר, קוסמוי זכור לי כאי מרהיב, שיש בו הכל - מסעדות, חנויות לקניות וחופי ים מיוחדים. ובנגקוק? בנגקוק היא בשביל הקניות. מישהו מכיר אחרת?

יש כאן הכל. החוף בקוסמוי (צילומים: מנשה ריפל)

בנגקוק – צ'אנג מאי

עוד שעה ואנחנו בצפון. אני מביט מחלון המטוס ומחכה לראות איזה עדר פילים ברקע, או קצת בקתות קש שיאששו את מה שסיפרו לי על הצפון. אבל לא. מההתחלה צ'אנג מזכירה לי קצת את בנגקוק. קודם כל מכת החום והלחות שמקדמים כל תייר בברכה "שלום, כאן תהנה ותזיע".  

כאן שקט יותר. שדות האורז ליד צ'אנג-מאי

צ'אנג-מאי היא העיר השנייה בגודלה אחרי בנגקוק (רק 12 מיליון). תנועה כבדה, אבל אנשים נחמדים. אין צפצופים, כל אחד יודע בדיוק את מקומו. "כולם פה יותר רגועים" תסביר לי מיד המדריכה טיפי שתלווה אותנו בימים הקרובים, "אין להם את הדאגות שיש בבנגקוק".

אזור חיי הלילה בצ'אנג מאי אמנם לא כמו בתל אביב, אבל בהחלט יכול להתחרות בזה של חיפה או ירושלים.

בתי קפה מודרניים, לצד ברים עתירי אלכוהול וזמרים מקומיים שמתקשים לשיר את הרפרטואר של מדונה. בהתחשב בכך שהשתייה כל כך זולה (10 שקלים לבקבוק בירה, 18 לכוסית ויסקי) - אפשר לשתות ולא לשמוע את זיופי הלהקה.

המלון שלנו קומ-פיה (KHUM PHAYA) נמצא באזור המלכים כפי שהוא נקרא על ידי המקומיים, והוא משכיח את הרעש וההמולה במרכז. מדובר במלון המציע חדרים בין בריכות וגנים מרהיבים, ועם השקט סביב אפשר לחשוב שבאמת עדיין גר בו איזה מלך. בלי ששמתי לב כבר 1:00 בלילה, ומחר בבוקר מחכים הפילים.

גילוי כואב: יותר עליות מירידות

"פילים?" תוהה המדריכה לשאלתי בבוקר. עוד לא. במקום זאת היא מכוונת את נהג ההסעות לכיוון הר דוי-אינטאנון (DOI INTHANON) שמכונה גם יער העננים. מי שחשב ששמו של ההר הוא בגלל צורת העצים – טעה. אם לא בדק את זה לפני כן, הוא יגלה במעלה ההר שהוא פשוט מגיע ולפעמים עובר את העננים.  

אם תטפסו גבוה מספיק - תצעדו מעל העננים

ההליכה בין העצים והשבילים היא חוויה מיוחדת לאוהבי המיני-טרקים. משהו כמו 3 שעות של עליות וירידות עם הפסקות מנוחה ב-21 התחנות על השביל. אני מוכן להישבע שזו הפעם הראשונה שגיליתי שיש יותר עליות מירידות.

על מנת לאושש אותנו מטראומת הטיפוס, אנחנו מתפנים לארוחת צהריים בכפר תאילנדי מסורתי.

שם בלי בעיות חנייה, אף אחד לא מתלונן על גובה הארנונה וגם לא על זה שיש הפסקות מים. תן להם לתאילנדים אוויר לנשום, קצת מים ואורז - והם מסודרים. אה, וגם קצת פלפל. בעצם הרבה פלפל.

בכלל נראה שהחיבה של התאילנדים לחריף עוברת כל גבול. אז נכון, הוא פיקנטי, ומוסיף הרבה תיבול לאוכל, אבל למי שסובל מקיבה רגישה כדאי שיתמקד בירקות ופירות. אגב, דברי מאפה ולחמים כמעט ולא רואים בצפון, ואולי זה מסביר טוב יותר מכל למה הם כל כך רזים.

בין שמיים וארץ

בבוקר יום שלישי מצאנו את עצמנו בתוך רכב ההסעה בדרך ליערות הצפופים של הצפון. "הנה סוף סוף אוכל לעלות על פיל", דמיינתי לעצמי. בכל זאת - לחזור מהצפון בלי תמונה של פיל? הרכב טיפס וטיפס, ואני הבנתי מהר מאוד שפילים לא יגיעו לגובה כזה. בדרך הסבירו לנו על יום כיף שהולכים לעשות עם אומגה. "אפשר לרדת בכל תחנה וללכת ברגל" הבטיח המדריך התאילנדי קאש, כשהוא מלביש אותי בסרבל מיוחד ובכובע.

"מעוף הקופים" (FLIGHT OF THE GIBBON) נקרא המסלול הגדול בעולם, שכולל 36 תחנות, שחלקן נמצאות על צמרות העצים בגובה 110 מטרים, וחלקן משתרעות לאורך 800 מטרים. כ-2,000 באהט (משהו כמו 250 שקל) עולה התענוג, שבסיומו אם עדיין יש לך קיבה - אתה אוכל ארוחת צהריים תאילנדית. חריפה.  

כותב שורות אלה מסתכן לטובת שליחותו. האומגה

אחרי התחנה הראשונה, על חתיכת דיקט קטנה שמחוברת לכמה ענפי עץ עם עוד ששה אנשים קשורים, הבנתי שהמדריך שלנו קאש הוא אולי מקצוען, אבל דובר אמת הוא לא. אחרי שהרגענו קצת את הדופק, חילחלה בנו ההבנה שלרדת מכאן אי אפשר. מכאן ואילך, אפשר רק לצעוק על האומגה, ולקוות שתחזיק אותנו עד סוף המסלול. אם אתם קוראים את השורות הללו - כנראה שזה הצליח.

את האדרנלין שהציף אותנו במסלול האומגה, אנחנו מורידים בלילה דווקא בספארי. כן כן, אמרנו שהצפונים בתאילנד קצת מוזרים? הספארי שלהם הוא ספארי לילה. תמורת 500 באהט למבוגר ו-300 לילד, אתה נכנס לספארי, עולה על אוטובוס פתוח עם מדריך ומתחיל במסע מעניין מול החיות שאמורות לישון בשעה הזאת. התאילנדים דאגו שהחיות דווקא יהיו ערות, ולא פחות חשוב - רעבות. מי שמעוניין בכך יכול לקנות שקית ירקות קטנה בכניסה, ולהאכיל בדרך את החיות שמסתובבות להן ליד האוטובוס. נמרים וזאבים לא תאכילו, אבל גם האכלת זברה יכולה להיות חוויה מסעירה.

יום רביעי – קוסמוי

רק לפני מספר חודשים חוותה קוסמוי שוב את כוחה של אמא טבע עם שטפונות שהציפו שם את כל המלונות על קו החוף. בסיורנו הקצר באי, אפשר להתרשם כי המקומיים כבר די חזרו לשגרה, ומנסים לשכנע גם אותנו התיירים שהכל חזר לקדמותו בגן עדן.

הם כבר חזרו לשגרה. חופי קוסמוי

קוסמוי הוא אחד המקומות האהובים על המטייל הישראלי הצעיר. יש בה הכל - מועדונים, מסעדות, חוף ים מרהיב ובתי מלון זולים (כ-1,000 באהט ללילה). אותנו דווקא עניין איך מסתדרים באי אלה שהפרוטה לא חסרה בכיסם. התמקמנו בצ'וונ-ביץ' במלון Ananatara Bophut Resort

 - זהו מלון לא זול, אבל גם לא מהיקרים באי. תמורת 4,300 באהט תקבלו כאן חדר עם נוף לים וממש תוכלו להריח את המלח שעל הגלים.

כמו ברוב המלונות באי החדרים מתפרשים לאורך שבילי הגינות, ואלה מעניקות תחושה כאילו אתה במלון 5 כוכבים אבל בתוך ג'ונגל. את הביקור באי חתמנו, במלון W Retreat Koh Samui המשתייך לרשת מלונות W היוקרתית. נראה שהמקום הזה מתאים לאלפיון העליון (גם במונחים ישראלים). תמורת 21 אלף שקל ללילה, תוכלו לקבל שלושה חדרי שינה ענקים, בריכה פרטית, מתחם לעריכת מסיבות בלילה, מטבח מאובזר שאליו תביאו את השף הפרטי ובר חופשי שעליו לא תשלמו בצ'ק אאוט.

יום חמישי-שישי בנגקוק

ואיך אפשר באמת לסיים את תאילנד בלי בנגקוק? תמיד אותם סיפורים: כמה חם, כמה צפוף, כמה מסריח. אבל אף אחד לא באמת מתכוון לוותר על העיר הזאת שלא נרדמת לרגע. מסתבר שאפשר לעשות בעיר  גם דברים מעניינים ומעייפים חוץ מקניות. כך מצאנו את עצמנו בבוקרו של יום בפאתי העיר הגדולה בשוק הצף Damnoen Saduak שכולל גם מסע רכיבה על אופני הרים. הרים לא ראינו, אבל הרבה עצי בננה וקוקוס ראינו גם ראינו. זה התחיל ברגוע עם טיול בשוק הצף, שכמובן הסתיים באיזה האנגר גדול שבו מכרו המקומיים את כל המזכרות שלהם.  

זה התחיל רגוע. השוק הצף

לאחר החוויה הזו המשכנו בקלילות עם שייט בנהר המה-קונג (Mae Klong) הפתלתל בסירת קאנו ממונעת.

רגע אחרי שדרכנו שוב על הקרקע, וייצבנו את הראש מטלטלת הסירות – ראינו את האופניים, שהם המטרה שלשמה קמנו הבוקר הזה.

"רק 25 ק"מ", הסביר המדריך האנגלי בלי למצמץ. אחרי ה-500 מטרים הראשונים, כששליש מהקבוצה כבר עלו על מכוניות הליווי שהיו מאחור – הבנתי שאני והבריטי לא נצליח להגיע עד הסוף ביחד. או שהוא יתחרט, או שאנחנו נצליח לשכנע אותו שהמסלול ארוך מדי.

בסופו של דבר, אחרי ארוחה תאילנדית מסורתית בק"מ השביעי, הצלחנו לשכנע את המדריכים שגם 10 ק"מ זה הישג יפה. סיימנו את המסלול שבעים אך מרוצים, ועשינו את דרכנו חזרה למרכז העיר. הרי בכל זאת אי אפשר להיות בבנגקוק ולא לחזור עם שקיות.

בסך הכל 24 שעות נותרו עד הטיסה למחרת, זמן שבהחלט מספיק לעבור על רשימת הקניות שהבאנו מהבית ולהפוך את החדר במלון שקיבלנו למחסן ציוד של חולצות, גרביים ושאר מותגים שנמכרים בזול בכל פינת רחוב. עוד קנייה, ועוד שיק פירות ושעת הטיסה כבר הגיעה.

בטרקלין בשדה התעופה כבר קוראים עיתונים מישראל, ואיכשהו תאילנד מתחילה להתרחק מאיתנו. בכניסה למטוס לוקחים כדור שינה אחרון, בכל זאת - מעכשיו עד הנחיתה בארץ נשאר רק לחלום.

הכותב היה אורח לשכת התיירות התאילנדית TAT ואל על.