הולדת בת - זה משמח?
הרב שמואל אליהו הציג דעות מפתיעות על שילוב נשים בפסיקת הלכה, אבל בראיון הוסיף כי "רוב מוחלט של בני האדם רוצים שיהיה להם בן ולא בת". מזל שלא כולם חושבים כמוהו, ומגדלים את בנותיהן מתוך חוויה שהיו רצויות לכתחילה
רבה של העיר צפת, הרב שמואל אליהו, אמר לאחרונה דברים מפתיעים בזכות נשים פוסקות הלכה, לצידם של רבנים. אולם, גאולתם של ישראל היא קמעה-קמעה. באותו ראיון עצמו אמר הרב אליהו גם את הדברים הבאים: "רוב מוחלט של רוב בני אדם בישראל רוצים שיהיה להם בן ולא תהיה להם בת. זה הכיוון של החשיבה העולמית, האנושית. ייתכן והוא רע, אך הוא עובדה".
בואו נניח לרגע שזה נכון לגבי האנושות כולה, וישראל בתוכה, ונשאל למה? למה יש מי שהולדת בנות מעיקה עליהם ובן (זכר!) ממלא אותם אושר?
אני משערת שמאחורי כל זה עומדת דאגה, חרדה, של הורים לבנות דווקא: מה יהיה איתה? מה יהיה אם היא לא תתחתן? ואם היא לא תהיה מספיק יפה? מי יפרנס אותה? ואם משהו לא יילך כשורה באמהות, מה טעם יהיה לחייה? חרדות כאלה קשורות כולן לתפיסה של נשים כתלויות באחרים. אם לא "תמצא מישהו" חוששים ההורים שיהיה עליהם לקחת אחריות על הבת המסכנה גם בבגרותה. זו אכן סיבה טובה לדאגה. צריך גם להודות שלחיות כאשה שתלויה במשאבים של אחרים, בבחירה של מישהו בה, ובמה שחנן אותה מראֶיה זו חוויית יסוד קשה מאד.
רוצים שינוי?
מיד אני יכולה לשמוע את קוראי הטור שואלים את עצמם, הרי כל הדאגות הללו נכונות לבנים כמו לבנות, הרי להם לא מובטחת זוגיות וגם לא פרנסה, ויש מהם גם כמה מכוערים! אלא שדבריו של הרב אליהו רומזים אל הביטחון שבנים "יעמדו על הרגליים", כלומר יהפכו להיות בוגרים ועצמאיים
ויכוונו את מעשיהם בתבונה, לעומת בנות שלא מסוגלות לכך.
אין פלא, אם כן, שהמקומות שבהם שמחים יותר על הולדת בנות הן חבָרות שבהן לנשים יש הזדמנויות רחבות יותר ללמוד, להתפתח ולהתפרנס. או-אז הדאגה קטנה יותר והשמחה בבת עוד בהיותה תינוקת יכולה, לא תאמינו, לעלות על גדותיה.
אלא שבעיני הרב אליהו זה לא בדיוק טבע העולם. הוא עוד מוסיף, "ייתכן והוא רע, אך הוא עובדה". לפלא בעיניי שהרב אינו רואה בתפקידו כרב כל אחריות לשנות את המצב. איך זה יכול להיות? הרי אפילו לחכמינו ז"ל לא היה ברור לגמרי מה טיבה של החוויה של היות הורה לבת.
על הפסוק "וה' בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם בַּכֹּל" שואלת הגמרא "מאי 'בַּכֹּל"? איזה שאלה נהדרת, מהו הדבר שהוא "ה-כל"?!, והנה שתי הדעות: "רבי מאיר אומר שלא הייתה לו בת, רבי יהודה אומר שהיתה לו בת" (בבא בתרא טז ע"ב). והרי לפניכם כל המנעד כולו. ר' מאיר חושב שאברהם אבינו היה מודאג לוּ נולדה לו בת, ומזלו שלא כך היה, ואילו ר' יהודה משוכנע שאברהם אבינו שמח בכל מאודו על הבת שבהחלט נולדה לו. ואני שואלת, מדוע בוחר הרב שמואל אליהו לדובב בישראל של היום דווקא את עמדתו של ר' מאיר?
מכירים את בַּכֹּל?
אני, ברוך השם, בת יחידה, ויש לי אחים גדולים ממני. אני יודעת שהשמחה של הוריי עם הולדתי ועד היום היא המקור למרבית מכוחות הנפש שלי כאישה בוגרת, ואני מודה להוריי ולריבונו של עולם על שזכיתי בכך. יתאר הרב שמואל אליהו את חוויית החיים של מי שעצם הולדתה הוא אכזבה, שצריך
להשקיע לא-מעט כדי להסתיר אותה או להתגבר עליה. האם ישכיל?
תודה לאל אם כן שזו לא "תופעה עולמית" (אני מנחשת, בלי שבדקתי, שאפילו בצפת יש מי שלא חשים כך).
ואגב, הגמרא ממשיכה ומביאה דעה נוספת "אחרים אומרים: בת היתה לו לאברהם, ובַּכֹּל שמה". ואני מכירה כמה נשים צעירות ששמן בַּכֹּל. הוריהן כנראה חשו שהן הַ-כֹּל בשבילם, והן יודעות שהן קרויות בשמה של בתו האהובה של אברהם. נדמה לי שהוויית חייהן שונה מהאנושות שסביב הרב אליהו.
- חנה פנחסי, דוקטורנטית במחלקה למגדר בבר אילן, ומנחה את בית המדרש "חידר משלך" במכון הרטמן.
לפנייה לכתב/ת 
