רכיבה ועסקים בלאוס: כך לא הפכתי לבעל מלון

כשהייתי ילד היתה לי פנטזיה ליטול את הגלובוס המואר שאבא קנה לי, לעצום עיניים, לסובב בחוזקה ולהמתין בסבלנות עד שהעולם יחדל מלהסתובב. או אז אניח את אצבעי על כדור הפלסטיק וסוף סוף אפקח את עיני כדי לגלות להיכן אסע הפעם הזו.

אלא שמשהו קרה לי ב-12 באוגוסט 2008, כשהטיל הרוסי ההוא שפגש אותי בכיכר אחת בגיאורגיה בשלהי מלחמה לא שלי שאותה סיקרתי כעיתונאי "ידיעות אחרונות", וכמעט קיצר את חיי באבחה. למרות שנכשל במשימתו המקורית, רסיסיו שניקבוני ככברה דנו אותי לתקופה ארוכה של שיקום והתאוששות מענים וכואבים ברובם, אבל גם מעוררי השראה ומאירי עיניים.

גם זו דרך לשייט עם האופניים (צילומים: צדוק יחזקאלי)

הרעיון הוא לבחור בכמה פינות מרתקות ברחבי העולם ולחצותן באופניים. על הפסגות המיתולוגיות באיטליה ובמפרצוני ניו-זילנד בעזרת אופני כביש, בגבעות אנגליה הרכות על אופניים מתקפלים, בסבך הג'ונגלים של לאוס באופני שטח וברחבי מדגסקר שבאוקינוס ההודי, בסין, ובשאר פינות עולם שעוד ייבחרו בחלקן בגחמה של רגע. אחרי הפרק הראשון במסע , שבו התוודענו לחיי היום-יום בכמה מהכפרים הנידחים ביותר בלאוס - ממשיכים שותפי זיו שרצר ואני לדווש במדינה.

זו נראתה עסקת החליפין המפתה ביותר שמישהו הציע לי בימי חיי, אבל מהר מאד היא הפכה להצצה מבעיתה לתוך הקרביים של כלכלת העולם השלישי הזעירה. "תן לי את האופניים שלך", הציע האיש ברצינות רבה, "ואני אתן לך את כל מה שיש לי". 

ה"הכל" באמת כלל הכל. כלומר את האכסניה שלו - על כל 5 בקתות הבמבוק שלה, גנרטור הנהר שמספק את האור הקלוש לאורחים, ואת המסעדה הצמודה לקומפלקס הקש. כשראה את מבטי ההיסוס של אורחו מיהר להוסיף כבונוס את שירותי הטבחות של אשתו עבור שכר נדיב של 30 דולר בחודש. אם חלום חיי היה להפוך לבעל צימר משגשג בפינה אקזוטית של העולם, הנה הוא עמד להפוך למציאות בעבור שני גלגלים וכידון בלבד.

חמש בקתות ארוח למכירה. יש קופצים?

הסבנו במסעדונת הקטנה שלו, בכפר הקטן, במרחק קילומטרים ספורים מעיירת הדייגים מוואנג נגוי נאה ( muang ngoi neua), אחת הפנינות המרהיבות ביותר בלאוס. הכפר ממוקם ממש על עיקול הנהר, תחת צילם של כמה הרים מחודדים מכוסי יערות.

עם השקיעה המושלמת, אין יזם תיירות מפוכח אחד שלא יעשה הכל כדי לבנות שם ריזורט ולמנות את זרם תיירי הפינוקים שישלמו לו 50 דולר בלילה, ללא הנד עפעף. למזלנו, נכון לעכשיו אף אחד לא נותן ליזמים כאן דריסת רגל ולכן אני משלם 5 דולר עבור בקתת עץ מרהיבה כולל ערסל ומרפסת אל מול פיסת הנוף הכי יפה שראיתי בחיים.

"גובי המסים בטוחים שאני עשיר"

"חמישה דולרים?" הזדעק בן שיחי בקנאה בלתי מוסתרת. "אני לא יכול לקוות ליותר מדולר אחד מהאורחים שלי".

הוא צדק. לבקתות שלו לא היה נוף צמוד, רק שדות האורז של המשפחה שבעונה היבשה הזו היו מראה מדכא למדי. בנוסף לתוגת היובש - זה עתה יצאו מפתחו שלושת גובי המסים במדי החאקי שלהם, כיאה לאחד משטרים הקומוניסטים האחרונים עלי אדמות. "הם מגיעים כל חודש", אמר בבוז מהול בתיעוב. "ואני צריך שלם להם. הם בטוחים שאני עשיר גדול כי יש לי מלון".

אלא שמהיכן ישלם? 30 תיירים הגיעו לפתחו כל העונה, בוודאי נמשכים להזדמנות יוצאת הדופן לחיות כאן בשלווה עבור מחיר שלא יספיק לך בבית אפילו לגבינת קוטג', גם במחיר מבצע תחת איומי חרם צרכנים. רק שדה האורז, נחלת המשפחה לדורותיה, מציל אותו ואת משפחתו מחרפה. ארבעה טונות הניב השדה השנה, יבול לא רע, אבל הוא יכול למכור את האורז רק לממשלה, ובמחיר של 50 דולר לטון.

הממשלה הקומוניסטית משלמת רק 50 דולר לטון אורז (צילום: זיו שרצר) 

יש לו שני ילדים והוא כבר זנח מזמן את הכוונה להביא יותר למרות גילו הצעיר. "אין לי כסף לממן אותם". החינוך חינם,

אבל על תיכון איכותי באמת הוא יצטרך לשלם 1,000 דולר בשנה כדי להגשים את חלומו הגדול ולשלוח את בנו בכורו ללימודי רפואה, "כדי שלא יצטרך להשאר כאן", הוא אומר על המקום שבו נולדו גם סבו וסבתו.

כסף קטן: פרויקט תשתית ב-500 דולר

את האנגלית שלו, כשרון כה נדיר כאן, רכש מהתיירים שמגיעים אליו. אחד מהם גם כתב לו את תפריט המסעדה על מחברת חשבון לילדים. על קופסת תרומות הוא חרט את בקשותיו הצנועות לכמה פרויקטים שהוא חולם להביא לכפרו. אחד יסדר מים זורמים לכפר מהנהר הסמוך, והשני ירחיב את שביל הגישה לבית הספר. לא סיפור גדול. 300 עד 500 דולר לכל פרויקט תשתית. בינתיים העניין רחוק מלהיות מושג. קופסת העץ נותרה מרוקנת ואין כל סיכוי שהממשלה תעשה משהו בעניין בעצמה.

ילדי הכפר מביעים עניין רב באופניים

העיסקה שהציע לי תחילה נראית לפתע כבלתי קורצת בעליל. עד כמה שהדבר נשמע מופרך, האופניים החבוטים מתלאות הדרך עדיין יקרים בהרבה מכל רכושו של האיש הזה עלי אדמות. "לא כדאי לך", הוא הסכים בחיוך מבין.

מה מאפשר להם להשלים עם מצבם בשלוות רוח כזו, שאלתי את עצמי כאן

שוב ושוב אחרי כל התנגשות תרבותית עמוקה בלתי נמנעת בין רוכב האופניים הזר לבין מארחיו. נזכרתי בסצינה שהזדמנה לנו כמה ימים קודם לכן לא הרחק משם.

המטרה היתה להגיע לנהר באיגוף של 25 קילומטר בערך בין ההרים ושדות האורז שרובם כבר יבשים. כמו רוב הרכיבות כאן, התוואי היה עוצר נשימה אבל תובעני מאד, משובץ בעליות וירידות תכופות. כאלה שתובעות שינויי קצב ומקשות על כניסה למאמץ מאוזן. החולשה הלכה והחריפה. כשניסינו לחצות נחל אחד איבדתי שיווי משקל והחמרתי פציעה קודמת בקרסול. קבלו עוד אחת מסדרת המעידות הבלתי נגמרת שלי. 

חזיר מוכה חום ובקתות קש בצהרי יום

התנגשות תרבויות, או תרגיל בעקשנות

אחרי שעות-נצח הגענו סוף סוף לכפר קטנטן על גדת הנהר. במצבי הפיסי והמנטלי זה היה חצי נס. כל כך הרבה פעמים רציתי לסוב על עקבותיי, אבל רק המבוכה שזיו שותפי יראני בתבוסתי מנעה ממני לבקש זאת.

אבל הנה נפלה בידי הזדמנות פז לצאת מהעניין בכבוד: לחזור לבסיס היציאה שלנו בשיט בנהר! צעיר מהכפר היה מוכן להציע את סירתו. אבל המו"מ היה קשוח עד להפתיע. הוא דרש 350 אלף קיפ (רק 35 דולר), אבל מדובר בסכום מופקע להבהיל במדינה שבה השכר הממוצע של מורה מנוסה הוא כ-80 דולר לחודש. הבחור העיקש לא הסכים לזוז מילימטר.

ניסינו להסביר לו שאם יתעקש יחמיץ הזדמנות לעשות הון קטן וישאר עם אפס הכנסה.

אלא שלא היה למי למכור את ההגיון הפשוט הזה. הבחור לא זז מדעתו. אנחנו החזקנו בעקשנות לא פחותה, נחושים שלא לוותר. זה לא היה מאבק על חמשת הדולרים המגוחכים שהפרידו בינינו בסיומו של המו"מ, אלא הזעם שפעפע על העקשנות העקומה וחסרת ההגיון שלו. "אני אראה לו", אמרתי לעצמי, "אנחנו נרכוב בחזרה והוא לא ירוויח קיפ שחוק אחד".

וכך היה..

בדרך המפרכת חזרה, נחושים לא לעצור ולו לרגע כדי לא להיתקע בחשיכה בשטח מלא בורות ומהמורות, חשבתי על הבחור שאפילו לא הניד עפעף כשראה את לקוחותיו הפוטנציאלים אובדים במעלה דרך העפר. נראה שההגיון שלנו פשוט אינו עובד עליו או על בני עמו. יש להם הגיון משלהם. אין בהם את הנואשות הזו "לעשות עוד מכה". תמיד אפשר להסתפק במה שיש. והיש בהחלט מספיק גם אם המבקר שבא מרחוק חושב אחרת לגמרי. מה שדל בעינינו, הוא די והותר מבחינתם.

למרות הכל - שדות האורז מצילים מחרפת רעב

לפחות עמדנו במשימה, מגיעים באור אחרון ומבסוטים שלא נכנענו לפיתוי להיכנע. אבל אני חושב שהבחור לא למד דבר מהעניין. הוא בודאי שכח אותנו בשנייה שהסתלקנו.