סחטיקה על חז"ל - מחיי השפה העברית
חכמי המשנה רבי אליעזר ורבי יהודה, היו האליעזר בן יהודה של תקופתם. הם חפרו וחרשו (בתורה, בתורה), ועיצבו שפה עברית חדשה, שהיתה כולה סלנג מדובר. אז מה הפלא שבימי הביניים התנהלה מלחמת בלשנים נגד "שפת הרחוב" של חכמים?
רבי אברהם אבן עזרא וחבריו לתקופה, סירבו להכיר בשפת המשנה כחלק מן השפה העברית, ונלחמו
מחקרה של פרופ' לובה חרל"פ, ראש המרכז ללימודי טקסט במכללת ליפשיץ, מציג את המאבק שניטש נגד שפת המשנה, והזלזול שהפגינו כלפיה הבלשנים הראשונים של השפה העברית.
"בקרב המדקדקים היו שמרנים שראו את המשנה ולשון המדרשים כנחותה", מבהירה חרל"פ. "הם טענו שחכמי המשנה דיברו עברית קלוקלת ומגונה, שיש בה המון שיבושי לשון. בתקופת המשנה הארמית מאוד השפיעה על השפה המדוברת. יש עדויות לכך שהעם לא דיבר כלל עברית מקראית, אלא ניב חדש, שעשה שימוש ביסודות מהארמית ומהיוונית. לשפה זו אנו קוראים לשון חכמים".
שתי שפות לעם אחד
חרל"פ אומרת כי עם התפתחות הדקדוק העברי, בימי הביניים, התנגדו השמרנים לכל מה שלא היה לשון המקרא. "הם לא ראו במישמש הזה משהו שיש להשתמש בו. הם ראו בשפת המשנה שפה ששומר נפשו ירחק ממנה. הם זלזלו בלשון חז"ל, וראו בה שפת רחוב עממית. עם זאת, לקראת סוף ימיו התמתן מעט אבן עזרא, ואמר כי אין לו טענות כלפי אלה המשתמשים בה".
ציבור דוברי העברית במאה ה-21 לא יבין זאת, אך מי שחי במאה השלישית והרביעית ידע כי יש שתי שפות שונות, ולשתיהן קוראים עברית.
"יש הבדלים בין לשון המקרא ללשון חז"ל", מבהירה חרל"פ. "בלשון חז"ל אין צורות עבר ועתיד מהופכות, כמו וייגש, וירד, וישב – אלא ניגשתי, ירדתי, ישבתי. גם נוצרו שורשים שלא היו קיימים במקרא וחז"ל, כמו השורש ת.ר.ם. במקרא אומרים 'הרים תרומה', ואילו במשנה – 'תרם תרומה'. במשנה אומרים 'אוכלין' ולא 'אוכלים'.
"יש גם תחביר שונה: בלשון חז"ל משתמשים בהרבה מילות קישור, כמו 'כדי ש...' ו'אף על פי'. ויש מילים שונות שמתארות את אותו הדבר: במקרא אמרו עץ, ובמשנה אילן; במקרא אמרו זקן, ובמשנה קשיש; במקרא אמרו שמש, במשנה חמה; במקרא ירח, במשנה לבנה. זה כאילו שדיברו בשתי שפות".
תגידו "לייק" בארמית
פרופ' חרל"פ אומרת כי כתוצאה מכך, היו מילים במקרא שחכמים לא הבינו. "יש דוגמה במסכת מגילה, שתלמידיו של רבי יהודה הנשיא קוראים פסוק מספר ישעיהו, שמופיעה בו המילה מטאטא, והם לא מבינים מה זה מטאטא עד ששמעו את המשרתת של רבי אומרת לחברתה 'קחי מטאטא ותטאטאי את הבית'. המשרתת שהייתה ממעמד נמוך, בת כפר שבו היו שמרנים לגבי השפה - דיברה בעברית מקראית. אבל האליטות שישבו בערים, איבדו את העברית ההיא, כי שפת היומיום שלהם היתה ארמית – שהיא לשם השוואה, כמו האנגלית של היום.
"בהמשך המשנה מובאת דוגמה נוספת לכך שתלמידי חכמים לא ידעו את הפירוש למילה 'סירוגין', עד שפעם אחת נכנסו לביתו של רבי יהודה הנשיא קבוצות-קבוצות של תלמידים, ואותה משרתת שהיתה באמצע ניקיון הבית גערה בהם: 'עד מתי אתם נכנסים סירוגין-סירוגין'".
אגב, אליבא דחרל"פ, הדוגמה הזו ממחישה כי גם את שפתם-הם התקשו חכמי המישנה – אותן אליטות של זמנם – להבין. שהרי 'סירוגין' אינה מילה בלשון התנ"ך. "למעשה, באותה תקופה בקרב חכמים, העברית היתה נקודה מאוד חלשה", חרל"פ חותמת.
התפתחת בלתי נמנעת
מאות רבות אחרי רבי יהודה הנשיא, ועשרות שנים אחרי אליעזר בן יהודה (אחר), הפכו את שני הניבים העבריים לשפה אחת. "לשון המשנה השתלבה בזכות אנשים עם חשיבה בלשנית ליברלית", אומרת חרל"פ. "בלשנים כמו יונה אבן ג'אנח הבינו שלהגיד 'התחיל' ולא 'החל' זה לא שיבוש, אלא התפתחות בריאה של השפה. הם הכירו במציאות הלשונית, והבינו ששפה לא יכולה להישאר קפואה. היא מתפתחת, ויש להכיר ברבדיה השונים תחת אשר לדחות אותם.
"כל מי שלמד משנה, הושפע מהשפה והמשיך לכתוב בה. זה חדר לעברית, ואי אפשר היה להפסיק את זה. זה בדיוק כמו שאני לא מדברת בעברית שסבתי דיברה בה".
פרופ' חרל"פ רואה השמרנים של ימי הביניים, כלוחמים למען השבת עטרה ליושנה. "העברית מורכבת גם ממילים ביוונית ובארמית", היא אומרת "מיוונית קיבלנו את 'אכסדרה', 'גזוזטרה', ואפילו את המילה 'אקדמיה'. אני באופיי שמרנית, ואיני חסידה של שפת הרחוב של היום. קשה לי לקרא ספרות של אתגר קרת, למשל, וסופרים אחרים שמאבדים את העברית הקלאסית. אבל כבלשנית אני יודעת שזה הכיוון. לא צריך להתיר הכול, אבל יש להבין שהתפתחות של שפה היא בלתי נמנעת".
לפנייה לכתב/ת 
