הקֹרח הזה הוא אני

קרח, בראש חבורה של 250 אנשים, נעמד מול משה ואהרון וקובל על עליונותם.

חשוב לשים לב לכך שהמתלוננים עצמם באים מה"מרכז" החברתי, מעמדות השלטון, והם מבקשים לעצמם יותר. את הבקשה ליותר הם מנסחים לא רק בשם עצמם אלא בשם הקהילה כולה ("העדה", "קהל ה'"), הבקשה שלהם כוללת גם את השוליים החברתיים, וככזו יש לה יכולת גדולה יותר להשיג אהדה ציבורית.

אלוהים שייך למרכז או לשוליים?

משרתי אלוהים הרשמיים, משה ואהרון, מזוהים עם ההנהגה הקהילתית. לעומת זאת, הקבוצות ה"אחרות" (נשים, מצורעים, נכים, גויים) מורחקות, במידה זו או אחרת, מהמקדש ועל כן מלב העשייה הדתית. מהתבוננות על תמונת המשכן ועל חיי בני ישראל במדבר ניתן להסיק כי

אלוהים אוהב להתרועע עם "בני המעמדות הגבוהים".

כדי לבטל את החלוקה בין שוליים ומרכז צריך קרח לשנות גם את תמונת האלוהות המקובלת. אלוהים, המיוצג לרגע על-ידי קרח וחבורתו, מופקע מהמשכן ועובר לשכון בקרב בני האדם, בקהילה עצמה: "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה''. מי שחושב על בתי מקדש, חושב בצורה היררכית. מי שרוצה לבטל את ההיררכיות צריך להתמודד עם האתגר שמעוררים המקומות הקדושים. אלוהים, בפרשה שלנו, יבחר בהיררכיה, משה ואהרון יחזרו למקומם בראש הפירמידה, והאדמה תבלע את קרח ואת עדתו.

טלית שכולה תכלת

בבית הספר שבו גדלתי לא רצו לומר לנו שמשה, כמו מנהיגים רבים אחרים, פחד מהמרידה הגדולה ואף הצליח לדכא אותה. ההסבר הפשוט והאנושי הזה גורם לאנשים מסוימים לזוז בחוסר נוחות בכסאותיהם. יחד עם זאת, לא פשוט להציע הסבר (נעים) אחר למאבק הקשה שניהל משה בקרח.

בבית הספר שלי נהגו להסביר את חטאו של קרח בעזרת מדרש תלמודי מפורסם, הממקם את הוויכוח בין קרח למשה בתוך בית המדרש. על-פי מדרש זה, המחלוקת בין משה לקרח היא בכלל מחלוקת למדנית בדברי תורה.

סיפור קרח מופיע בתורה מיד לאחר מצוות ציצית. השאלה על מהות חטאו של קרח, וסמיכות הפרשיות הולידו את המדרש הבא (מדרש תנחומא, בובר, קרח ד, ומקומות נוספים):

"אמר לו קרח למשה רבינו: משה, טלית שכולה תכלת - מהו שתהא פטורה מן הציצית?

אמר לו משה: חייבת בציצית.

אמר לו קרח: טלית שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה, וארבעה חוטין פוטרין אותה?!"

מדרש זה הוא מקור הביטוי "טלית שכולה תכלת", ועכשיו נוכל לנסות ולהבין את מהותו. התורה מצווה על כל אדם לעשות ציצית על כנף בגדו, ולתת בציצית פתיל תכלת. קרח שואל שאלה יפה מבחינה הלכתית: מה דינה של טלית שכולה עשויה מחוטי תכלת. האם גם בטלית זו יש צורך להוסיף תכלת לציצית? משה קובע שכן, ואילו קרח, בטיעון לוגי פשוט (אם כי בוודאי לא מתחייב), תוקף את עמדתו ההלכתית של משה.

טלית שכולה תכלת היא טלית שיש בה עשייה דתית מקסימלית ולשיטתם של חז"ל – מוגזמת. טלית שכולה תכלת היא טלית יומרנית שמבקשת לייתר את המצוות. טלית שכולה תכלת מציעה הגזמה דתית.

הם הולכים על כל הקופה

המדרש שלפנינו הציג ויכוח תלמודי יומיומי, ולגמרי לא מפתיע. עמדה פרשנית מול עמדה פרשנית. על-פי מדרש זה, היכולת להבין את ההתפרצות של משה, אהרון ואלוהים על קרח, הולכת ומתרחקת מאיתנו. על מה יצא כל הקצף, על מחלוקת הלכתית פשוטה?!

אלא שבנקודה זו שולף הדרשן קלף למדני מנצח: "אמר לו: דברים אלו לא נצטווית עליהם, אלא מלבך את בודאם". קרח מסביר את עמדתו ההלכתית, ואילו משה מציע הלכה פסוקה ולא מוסברת. את הפסקנות חסרת ההסבר של משה, בוחר קרח לתקוף בטענה שמשה בדה את ההלכה מלבו. כך לקחו אותנו דבריו של קרח על הציצית ללב לבה של המחלוקת על התורה שבעל פה. האם החכמים המציאו אותה, או שיש לה אישור שמימי?

איך, שואל הדרשן, נתמודד עם עמדה רבנית לא מנומקת או לא מובנת? בדיונים תלמודיים רבים מספור עלול לומד התורה למצוא את עצמו נבוך מול חוסר הפשר או ההגיון של הטיעון. המחלוקת בין קרח למשה היא הזדמנות מצוינת להציף את המבוכה הזו. מהו מקור הסמכות של התורה שבעל פה – התוכן או הדוברים? מה היה קורה אם עמדתו של קרח הייתה מושמת בפיו של חכם תלמודי מוכר? האם אז היא הייתה מקבלת לגיטימציה ותוקף?

אחרוּת ואחריות (א')

רוב בני האדם חיים בשוליים, ויש כמה שחיים במרכז. מוזר, לא? השאלה המציקה היא כמובן למה רוב האנושות נותן למיעוט קטן לקבוע עבורו שהוא השוליים? איך הרוב נותן למיעוט לנכס לעצמו את המרכז? אם רוב בני האדם גוזרים על עצמם קיפוח, עלינו לשאול את עצמנו מה הם מרוויחים מכך.

המחלוקת המושמת בפיו של קרח מציעה התבוננות מרתקת על הרווח של אנשי השוליים – האפשרות לא לקחת אחריות. קרח, כפי שהוא מתואר במדרש, תוקף את עמדתו של משה, אבל האלטרנטיבה שהוא מציע מושכת את השטיח מתחת לקיומה של התורה שבעל פה כולה, בלי להציע פתרון אחר לחיים היהודיים. קרח מאיים על התורה שבעל פה אבל לא מציע לה חלופה. היתרון של אנשי השוליים, של האופוזיציה, הוא שהם פטורים מהצורך לקבל החלטות מורכבות ומוזרות, הם פטורים מהצורך לקחת אחריות על המורכבות המביכה של החיים.

אחרוּת ואחריות (ב')

לפני כמה ימים שוחחתי עם חבר טוב שסיפר לי בהשתאות אמיתית ובכאב שיום אחד הוא ראה במקום עבודתו את אחד העובדים משפיל אדם ערבי, ואף אחד מהעובדים האחרים לא נחלץ לעזרתו של המותקף. שאלתי אותו "למה אתה לא התערבת?" והוא השיב, לגמרי בכנות ובתמימות: "אני הייתי עובד חדש במקום ההוא, וגם

מאוד לא בכיר, לא יכולתי לעשות דבר".

כבר כמה ימים אני מסתובבת עם התשובה הזו בראש ולא מוצאת מנוח. עניין אחד הוא לא לצאת לעזרתו של מותקף, עניין אחר הוא להאמין שזו לא הייתה אחריותי... שוליים יכולים להיות מוגדרים על-ידי מוצא, מין, גיל ואפילו בכירות בעבודה. הרווח המשני של השוליים הוא היכולת להתכווץ בסחי ולא לקחת אחריות על המציאות.

מי אוהב להראות מוזר? להציע חוקים לא ממש הגיוניים? להציע לימוד תורה שלא תמיד 'עושה שכל'? המדרש לוקח את סיפור המרידה של קרח וממקד אותו בדיון על האחריות הקהילתית. משה לוקח אחריות, אך לפעמים נראה שרירותי ולא מובן. את קרח הדרשן מציג קצת כמו כולנו - אוהבים לקטר ולא מוכנים לקבל אחריות.

בבית המדרש של הטוקבקים

שיר מצמרר על אחריות

ראשית, תודה לך גבי על טור חכם ויצירתי.

אני ממשיכה את מסורת השירים, ומצרפת שיר מצמרר, שיר שהוא אנטיתזה למדרש קרח, שיר על אישה שבחרה לקחת אחריות דתית חריפה על החיים כולם. שיר על שוליים שלא מסתתרים בכנף שוליותם:

מערב עד בוקר

וגם לילה וצהרים

תמיד

עורכת

שולחן ומיטה

וכביסה ורצפה

ומִקלחת ושיניים

וגזירת ציפרניים

מכסה בשמיכה

ומנסה

להרחיק מהאש

ילדים קטנים

קרבן לאלהים

יהיו

על גופתי המתה.