פרשת קֹרח: הזיכרון האנושי, וה"יזכור"

הכרתי פעם איש קשיש, הוא היה בשנותיו האחרונות במקום העבודה שלו. איש מסור, חם ואוהב. איש שנתן את נשמתו למקום העבודה שלו. אני הייתי ילד והוא היה מבוגר סמכותי. ויום אחד חגגו לו 60 או 70, אני באמת לא זוכר, וזה באמת לא חשוב. ונדמה לי שההורים שלי גררו אותי למסיבה הזאת, אני באמת לא זוכר וזה גם לא חשוב.

• הצטרפו לפייסבוק של ynet וקבלו עדכונים חמים וסרטונים בלעדיים
  

לכבוד האירוע הפיק האיש חוברת. אני זוכר עד היום איך היא נראתה. חוברת מהודרת, לפחות במושגי הימים ההם. החוברת סיפרה את עלילותיו. הם היו עלילות חיוביות, הוא היה איש תורם, ככה לפחות נדמה לי. הוא עבד פה והתנדב שם, הוא היה בשליחות וגם בצבא. והכול היה כל כך חיובי ויפה. וליד כל פרק היו הרבה תמונות שלו, עם חבריו לשליחות ולעבודה וכיוצא בזה. תמיד עם חיוך רחב, ולב אוהב, כי כזה היה האיש.

שנים רדפה אותי החוברת ההיא. ומאז שראיתי אותה פגשתי כל-כך הרבה ספרים כאלה, אבל את השיעור קיבלתי מהאיש הקשיש עם החיוך הרחב: הבנתי שהוא פחד לסיים את חייו כקֹרח, ולהיבלע באדמה, דהיינו הוא פחד פשוט להימחק ולהישכח.

שהרי קֹרח, רצה להיות מנהיג. האם זה היה בגלל שהוא רצה כוח, סמכות? האם משום שתמיד, מאז היותו קטן, הועידו אותו לגדולות, והיה לו קשה לראות את הגדולה חומקת ממנו? האם הוא חשב שהוא יוכל לעשות את זה טוב יותר, אחרת ממשה?

למה, קרח?

לעולם לא נדע. אבל לפתע חשבתי שמסופו המשונה של קֹרח ניתן להבין את המניע שלו. הרבה אנשים מתו בעונשם, אבל מוות כה משונה, להיבלע באדמה עם כל הרכוש שלך, זה עונש שאומר דרשני. והנה, אני חושב כי המניע של קֹרח היה הרבה יותר עמוק. קורח פחד להיבלע באדמה. קֹרח רצה לנצח את שכחת ההיסטוריה. הוא רצה להיקבע בכותל המזרח של הזיכרון הלאומי. הוא רצה להיות בתוך הסיפור.

היו איזה 8,000 לויים בזמנו של קֹרח, שהיו ראויים לעבודת המשכן. מי זוכר אותם? מי יודע את שמותם? הם היו כל-כך קרובים אל הקודש, כמלוא הנימה. ובכל זאת, הם היו רק לויים, אפילו לא כהנים.

נדמה לי שיותר קל להיות ישראל. אתה נולד לזה שהמשכן הוא מחוץ לתחום שלך. הוא מקור ההשראה, הוא מקור הקדושה, אבל רחוק ממך, בלתי מושג, על ראש ההר בינות העננים. אבל להיות לוי - זה מצד אחד לא להיות בחיים הממשיים, זה לא לקבל נחלה בארץ, ומן הצד השני - גם לא להיות במעגל הפנימי.

להיות שם

אני מחפש אחר אנלוגיה אקטואלית. הלוי נראה לי כמו יועץ פרי-לאנסר. הוא קרוב למרכז העניינים, המשרדון שלו סמוך ללשכת השר המפוארת, הוא לוחש תדיר על אוזנו של השר, מידי פעם רואים את בדל אפו בצילום בעיתונות, אך הוא נידון לחיות בצללים.

הוא משפיע על הסיפור, יותר מרבים אחרים, אך הוא לא באמת חלק ממנו. יכול להיות שהוא חלק ממנו, אבל ההיסטוריה לא תזכור אותו ככזה. היא לא תציין אפילו את קיומו. בבואך ללשכת השר, תמונתו לא תהיה בקרב תמונות שרי העבר התלויות ליד לשכת השר הנוכחי. אפילו תמונה לא תישאר לו שם. קֹרח ביקש לחמוק מהגורל האנושי, ואולי אף למרוד בו.

קֹרח לא רצה להיבלע בתהומות הנשייה של התודעה האנושית. לא הספיק לו ספר פאתטי שגורלו נחרץ עוד לפני שהצטננו דפיו ממכבש הדפוס. אבל קֹרח טעה, כי הוא השתית את נצחיות קיומו על תשתית רעועה - הזיכרון האנושי. והאמת היא, שבאופן מהופך, הוא מימש את ייעודו, ואנו בהחלט זוכרים אותו, אך כדמות שלילית עם סוף טראגי. טעותו של קֹרח הייתה שהוא לא האמין כי המעשה הטוב שעושה האדם, אמנם אינו נזכר לנצח בזיכרון האנושי שימיו קצובים, אך הוא נזכר בזיכרון האלוקי.

"עֲדַת קֹרַח אֵינָהּ עֲתִידָה לַעֲלוֹת.... בעוֹלָם הַזֶּה. וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל, לָעוֹלָם הַבָּא, - דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. (משנה סנהדרין י, ג)

יש מי יזכור

ואנחנו, החיים לנו בעולם של יחסי ציבור, מניחים שהכול כאן, ונדמה לי כי דווקא דור האינטרנט יודע עד כמה עמוד הבית של ynet ודומיו, הוא הדבר התזזיתי והלא-יציב ביותר הקיים. פעם אפילו העיתון היה קיים לאיזה 24 שעות, והייתה אשליה של קביעות

מסוימת של הזיכרון. היום זה עניין של דקות, ולכל היותר שעות.

אך האמונה העמוקה בעולם הבא, איננה רק במשהו עתידי, היא מבהירה את משמעותו של העולם הזה. היא מציעה לנו לדעת שהמעשה נקלט, ונרשם, וקיים לו באיזה שהיא ספירת קיום גבוהה. המעשים לא הולכים לאיבוד כמו גם הרוח האנושית.

ומבלי להידרש לוויכוח האם "יזכור עם ישראל" או "יזכור האלוקים" נדמה לי כי שני המחנות מתכוונים לדבר אחד, גם אם הם קוראים לו בשמות שונים. בשני המקרים הם פונים ליישות מופשטת, רוחנית ונצחית שבה קבועים המעשים, בה חרוטה ההקרבה. בשומעי את הוויכוח, נדמה לי כי הכוונה אחת היא, רק השמות שונים.