להילחם בדה-לגיטימציה, לא להיכנע

התחושה הרווחת בציבור כי מעמדה הבינלאומי של ישראל נמצא בשפל של כל הזמנים גורמת לא רק להאדרת ממדי הדה-לגיטימציה בעיני הציבור, אלא גם מולידה את המסקנה כי "אם כל זה קורה, סימן שאנחנו עושים משהו לא בסדר" - מסקנה שאותה מתרגמים בשמאל ל"הממשלה אשמה". אך בטרם ניחפז להאשמות, מוטב לבדוק הכצעקתה.

בשנת 2000 סיפרו לנו שהנסיגה מדרום לבנון תשמוט את הקרקע מתחת ללגיטימציה של ארגון חיזבאללה. הסבירו שעצם מהותו ותכליתו של חיזבאללה היא גירוש צה"ל משטחי לבנון, ולכן מיד עם נסיגת ישראל, ייאבד הארגון את זכות קיומו. אז הסבירו. מאז הפך חיזבאללה מארגון טרור לצבא גרילה מאורגן, ואגב כך גם השתלט הלכה למעשה על השלטון בלבנון. כל זאת, "הודות" לפעולה שנועדה לשמוט את הלגיטימציה של הארגון.

ב-2005 עקרה ישראל מרצועת עזה כל נוכחות יהודית, אזרחית או צבאית, שעה שראשי המדינה והצבא הבהירו שלישראל תהיה כל לגיטימציה להגיב בחריפות לכל הפרה של חמאס. מאז אותה נסיגה, נורו מהרצועה יותר מ-7,000 רקטות ופצצות מרגמה. כשישראל בחרה להגיב סוף סוף בחריפות, קיבלנו מהקהילה הבינלאומית "דה לגיטימציה" בדמות דו"ח גולדסטון המעוות.

במקום לגיטימציה - דעת קהל

לדוגמאות הללו אין סוף. העובדה כי השווקים בעזה שוקקים וכי מעבר רפיח נפתח אינה פוגעת בלגיטימציה המדומה של מארגני המשט הנוכחי לעזה; יעילותה המוכחת של גדר הביטחון נגד הסתננות מחבלים אינה מקנה לה לגיטימציה בעיני אירופה; ונראה שהיעדר הלגיטימציה של נשיא איראן ונשיא סוריה לא מפריעה לראשון לבנות נשק גרעיני ולשני לטבוח בעמו באמצעות טנקים ומסוקים. בעולם אינטרסנטי ונטול אמות מוסר אובייקטיביות - הלגיטימציה אינה אלא פיקציה, מונח נזיל ובוודאי לא אובייקטיבי. לכן, ישראל אינה יכולה להרוויח "לגיטימציה" ואויבותיה של ישראל אינן יכולות להפסיד אותה.

במקום לדבר במונחים של לגיטימציה, על ישראל להתחיל לדבר במונחים של "דעת קהל", ולא לאפשר ללגיטימציה המדומה להנחות את תהליכי קבלת ההחלטות שלה.

אל לנו לטעות, אסור בתכלית האיסור לזלזל במה שמכונה "מתקפת הדה-לגיטימציה", המהווה מאמץ מאורגן היטב לגיוס דעת הקהל העולמית נגד ישראל. ועם זאת, חיוני להבין כי מאמץ זה הוא תוצאה של אנטישמיות גרידא.

הדה-לגיטימציה תמיד תמצא לה תירוץ: גדר הביטחון, מעמד ערביי ישראל, הנשק הגרעיני שמיוחס לישראל, תביעת השיבה הפלסטינית וכו'. הדה-לגיטימציה תמשיך עם או בלי ההתיישבות ביהודה ושומרון, עם או בלי רמת הגולן, עם או בלי מזרח ירושלים ועם או בלי ירושלים כולה.

אפילו הסכם שלום יהיה בחזקת משכך כאבים בלבד לתופעה, ודאי לא יעקור את שורשיה הנטועים בגידול החד באוכלוסייה המוסלמית באירופה והאנטישמיות הטבועה בחלקים גדולים באוכלוסייה. אלו המצדדים במהלכים מדיניים או בוויתורים כמענה למתקפת הדה-לגיטימציה, מציעים ליטול משככי כאבים במחיר ויתור על עמדות פתיחה ונכסים אסטרטגיים של מדינת ישראל.