ילדות חריגות לאלוהים
דווקא בעידן השילוב, בוחר החינוך החרדי לפתוח מסגרת מיוחדת לתלמידות לקויות למידה - והמודל זוכה להצלחה. התלמידות כבר לא מוחבאות בכיתה שמתחת למדרגות ב"בית יעקב", וזוכות למענה טיפולי מתאים. קבלו הצצה נדירה
שעת צהריים בשכונת סנהדריה המורחבת, מרחק פסיעה מ צומת בר אילן - ציר התנועה החרדי של ירושלים. ברחבת בית הספר הסגורה, ממתינות ילדות בקוקו וילקוט להסעה שתחזיר אותן מ"בית הספר הכוללני ללקויות למידה רב מערכתיות".
בנות בית הספר "אפיקים", מייסודו של ארגון "סולם", עדיין לא זוכות לעצמאות כיתר בנות גילן, אך הודות למנהלת בית הספר, דבורה פליגלמן - הן מקבלות חינוך קצת אחר. "אפשר להוציא מכל אחד כל דבר, אם רק יודעים איך להגיש לו את זה", היא אומרת.
הכיתה שמתחת למדרגות
בעידן שבו מבקשת מערכת החינוך לשלב את ילדי החינוך המיוחד עד כמה שאפשר, מציג החינוך החרדי
מודל הפוך, כמעט מקומם. פליגלמן מודעת להרמת הגבות שמעוררת היוזמה, בקרב מי שמערכת החינוך החרדי זרה לו. היא מעידה כי עד להקמת "אפיקים", לפני כ-13 שנים, היו הכיתות המקדמות בבית ספר "בית יעקב" הרגיל, ממוקמות "בדרך כלל מתחת למדרגות". לדברי פליגלמן, היו מאכלסים את כיתות בית הספר בתלמידות "רגילות" - ולאחר מכן מרכזים את כל בנות החינוך המיוחד בכיתה אחת, החל מכאלו הסובלות מפיגור - וכלה בלקויות למידה.
הבעייתיות, לפי פליגלמן, ברורה: "הכיתה הזו, שבה הכול מאוד מעורבב ונטול כל התאמה, היא בעיני התלמידות 'העונש'. כל הבנות האחרות בבית הספר מבינות שזו הכיתה של 'הלא בסדר', ועם הסטיגמה הזו צריכות הבנות, שגם ככה סובלות מקשיים רגשיים לא פשוטים, להתמודד כחריגות בין שווים. הן לא ישתתפו במסיבת סוף שנה עם כולם. וגם אם כן, בצורה שולית ביחס לאחרות, כי מה לעשות, היכולות הן לא אותן יכולות. לכן החלטנו לפתוח מסגרת שתענה לצורך הזה".
להעניק טיפול שלם. תלמידות "אפיקים" (צילום: "סולם", מרכז לחינוך מיוחד)
בעוד שפליגלמן פורסת את משנתה על "טיפול הוליסטי ושלם יותר" במכלול הבעיות של ילדים מיוחדים, המכשול הראשון בדרך לחלום בית הספר היה דווקא ההורים.
"אני זוכרת שפנו אלי מוועדת ההשמה החרדית בירושלים, שיש תלמידה שמאוד מתאימה למקום, אבל אמא שלה מסרבת בכל תוקף", פליגלמן נזכרת. "אמרתי לה: 'בואי תתרשמי, תראי בעצמך', אז התגובה הראשונה הייתה 'אני בהריון, אז אני לא יכולה לבוא'. היא ציפתה למצוא שם מראות קשים, פיגור חמור, עיוותים, לא ברור לי מה בדיוק. אחרי שהרגעתי אותה ואמרתי לה שאין לה ממה לחשוש, היא הגיעה. הדבר הראשון שהיא אמרה לי היה 'הן נראות כל כך נורמליות. בדיוק כמו הבת שלי.
"זה קושי שאנחנו מתמודדים איתו ביום-יום - הסטיגמה. ככל שהגיל עולה, הקושי לשים ילד במסגרת של חינוך מיוחד עולה איתו. במעון יש שיטפון, כולם רוצים חינוך מיוחד. לקראת בית הספר, זה הופך למשהו איום ונורא. ההכרה בכך ש'הילד שלי מוגבל' היא קשה. זאת למרות שבציבור החרדי יש הערכה וקבלה של השונה. לא יצחקו על ילד מפגר, לא יפגעו בו, להפך. אבל מבחינת הדימוי העצמי של ההורים והילדה, יש סוג מסוים של פגיעה".
מחסום הסטיגמה
פליגלמן מעלה את אחת הבעיות הקשות בעצם קיומו של בית ספר כ"אפיקים" - הדימוי העצמי והסטיגמטיות: "כשילדה יורדת לגינה אחר הצהריים לשחק עם החברות בחבל, ישאלו אותה איפה היא לומדת, ומהתשובה ידעו שזה בית ספר של חינוך מיוחד", פליגלמן מודה.
ההורים רוצים "כמו כולם". (צילום: "סולם", מרכז לחינוך מיוחד)
"בעיקר בחברה כל כך הומוגנית, הורה פוחד ובצדק מהבידול. רוצים שהיא תלבש את התלבושת של כולם, ותלמד באותו מבנה כמו כולם. המסר שאנחנו מנסים להעביר להורים הוא, שזה בית ספר שייתן לילדה את המענה המדויק לקושי, כדי שהיא תגיע למקסימום היכולת שלה - ואפילו תוכל ללמוד בעתיד בכיתה רגילה לחלוטין, ללא סיוע. 30% מכלל הבגרות שלנו מצליחות לעשות את זה".
איך מתמודדים עם הדימוי העצמי הפגוע של תלמידה המתויגת לכתחילה כ"חינוך מיוחד"?
"אצלנו הכול על השולחן. אני אומרת לבנות 'בואו נדבר על הבושה שבלהיות בבית ספר מיוחד', ואז מתמודדים ביחד. הנושא הזה ילווה אותן לכל החיים. חשוב לתת לתלמידה את הכלים הרגשיים לעשות את זה בצורה הכי טובה שאפשר. עם זאת, צריך להבין שילדה חרדית, שלא תצליח ללכת לקניות בסופר, להכין חביתה ולקיים חיים עצמאיים - היא בבעיה קשה. זה לא רק נטל על החברה, זה גם נטל על המשפחה. כי היא בחיים לא תוכל להינשא ולהקים בית משלה".
"דיסלקציה" באידיש
הצלחת בית הספר הובילה הורים לילדות שעד כה סבלו מחוסר במענה הולם, להירשם למקום. ואם צריך - גם לעבור דירה למענו. "השנה עברו לכאן שתי משפחות מרכסים. בשנה הבאה, מגיעות עוד שתי משפחות, אחת מאלעד והשנייה מאשדוד. בסך הכול, ברגע שהם מפנימים ומקבלים את המצב, חשוב להורים החרדים לעשות את המקסימום בשביל הילד המיוחד. למצוא בשבילו את בית הספר הטוב ביותר בארץ - בכל מחיר. עד לפני שנה הכיל בית הספר הזה גם כיתות באידיש, לטובת האוכלוסייה 'האולטרה חרדית', כמו חסידות בעלז וויז'ניץ, שלומדת באידיש".
איך מתרגמים ספרי לימוד לאידיש?
"זו באמת עבודה קשה להתאים את הספרים ולערוך אותם. יש מורות לחינוך מיוחד שדוברות אידיש, ולכל ילדה יש שיטה אחרת שמתאימה לה. לפעמים זה אפילו מיקס של שלוש שיטות גם יחד, אז יש צורך בהרבה תרגום והתאמה. היום יש הרבה יותר הכשרה לתחום מבעבר. בסמינרים של החסידויות שהזכרתי לומדים גם חינוך מיוחד מותאם לקהילה. לשמחתי הרבה הביקוש לתחום היה רב, והחלטנו להמשיך אותם כסניף נפרד באידיש, ולפנות מקום שהיינו צריכים לכיתות נוספות, חדרי מוזיקה וטיפול בחיות".
"לשחרר להן את הפחד"
חדרי הפעילות, גאוות בית הספר, מכילים בין היתר, "מספרה" המהווה אתגר מוטורי לא קטן למתקשות, וחדר חיות טיפולי - עניין לא שגרתי בחינוך החרדי. פליגלמן עצמה, אגב, התגלתה כחובבת מכרסמים. "בחדר הזה חשפה ילדה התעללות מינית שעברה בבית, כשהניחה חיה גדולה על חיה קטנה. מי יודע, אלמלא המקום הזה, אולי זה לא היה מתגלה? את החדר הזה מפעילה מטפלת בחיות שסובלת בעצמה מלקויות למידה, ומהווה מודל הצלחה אמיתי לתלמידות".
את השיחה קוטעות שתי ילדות חמודות עם קוקו בלונדיני, שבאו להגיד שלום לאורחת. הן אפילו מעיזות להחליף איתי כמה מילים, לפני שהן נמלטות בחזרה "לאזור הביטחון" של הכיתה. רחלי שינדלר, המחנכת שלהן, מספרת לי שהשנה החליטו בוועדת ההשמה שהבנות יכולות לעבור לכיתה רגילה, אבל הן מעדיפות להישאר בחממה המחבקת של בית הספר. "אנחנו עובדות לשחרר להן את הפחד", היא מסבירה.
שינדלר, מסתבר, לא חוששת מאתגרים. לפני כחודש העמידה על הבמה בבנייני האומה הופעה מלאה ונדירה של הבנות, מול מאות בני משפחה, בכירים במערכת החינוך, וגורמים חרדים מעיריית ירושלים. ההופעה פתחה את פסטיבל "יוצרים צמי"ד" של החינוך המיוחד בירושלים.
"אומנם העברתי להן חוג דרמה כל השנה", משחזרת רחלי את הפלא. "אך צריך לזכור כי מדובר בבנות שלימוד טקסט הוא משהו מעבר ליכולות שלהן. במהלך השנה היו אינספור פעמים שאמרתי לעצמי בשביל מה צריך את זה? אולי נוותר, וזהו? בסופו של דבר, המופע הזה היה עבורן 'רגע מכונן'. לעמוד על הבמה מול כולם, ולקבל מחיאות כפיים סוערות. זה בנה אותן. זה ילווה אותן לכל החיים".
פליגלמן עוד שומרת על קשר עם ילדי חינוך מיוחד שלימדה לפני 15 שנה. "לפני חודש הוזמנתי לחתונה של
אחד הבוגרים שלי", היא מספרת. "אני רואה אותם משוקמים, עובדים, ואין לי תענוג גדול מזה. כשלאחד מבוגריי נולדה בת, הוא נזכר כיצד היו הוריו באבל כשהוא אובחן כסובל מלקות למידה, ונלחמו בכל הכוח שלא ייכנס לחינוך המיוחד. לי הוא אמר שאת הבת שלו הוא ישים במסגרת שהכי מתאימה לה, בלי פחד ממה יגידו".
בניגוד לבתי ספר של בנות חרדיות, האבות של בנות "אפיקים" מעורבים ופעילים בבית הספר. "באים לאספות הורים, לפגישות - הכול", פליגלמן אומרת. "גם בכיתות האידיש לא ויתרתי לאף הורה, גם לא לזה שלא מדבר עם נשים ולא מסתכל עליהן. הושבתי אותם אצלי במשרד. חלקם אומנם לא יצרו קשר עין ורובם גם לא דיברו, אבל אני יודעת שהם הקשיבו לכל מילה, ושהם שותפים מלאים לעשייה. ההצלחה של הילדה שלהם, היא גם הצלחה שלנו".
לפנייה לכתב/ת 
