השד של הופמן: על גילוי סם האל.אס.די

אלברט הופמן, שוויצרי, סיים את לימודי הכימיה שלו בשנת 1929 והצטרף למעבדות המחקר של חברת התרופות סנדוז. תחום ההתמחות שלו היה צמחי מרפא ופטריות: בדומה לכימאים רבים, הוא ניסה למצות מתוך הצמחים את החומרים הפעילים שבהם ולגלות כיצד ניתן להפיק אותם באופן מלאכותי.

ב-1935 החל לחקור את הארגוט, פטריה הגדלה על צמח השיפון. בתחילת המאה העשרים הצליחו הכימאים לבודד מתוך הארגוט את החומר הפעיל שבו, ארגוטאמין, וסנדוז שיווקה אותו כתרופה גניקולוגית.

בשנים שחלפו השתפרה הטכנולוגיה, ואלברט הופמן החליט לשוב ולחקור את הארגוטאמין. זה לא היה קל. הארגוטאמין היה ידוע כחומר רגיש מאוד שנוטה להתפרק בקלות, והפקתו הייתה עניין יקר.

כשביקש הופמן חצי גרם ארגוטאמין כדי להתחיל במחקר, נזף בו מנהלו על ה'בזבזנות הפרועה' שלו. הופמן החליט לעבוד עם סוג אחר של ארגוטאמין, שהיה זול יותר אבל דרש תהליכי זיקוק נוספים.

אל.אס.די

הקללה נתגלתה כברכה. בשעת הזיקוק הבין הופמן שמה שנחשב עד אז כחומר הפעיל בארגוט הוא למעשה תערובת של מספר חומרים פעילים. הוא הצליח לבודד אותם ולזהות מולקולה מסויימת בשם חומצה ליסרגית דיאתילאמידית- LSD, בקיצור- שמהווה את הבסיס לכל התרכובות הפעילות בפטריית הארגוט.

בתוך זמן קצר למד הופמן כיצד ניתן לייצר את החומצה הליסרגית באופן מלאכותי, והחל מנסה אותה בשילוב עם חומרים אחרים כדי להפיק תרופה שתמריץ, אולי, את מערכת הדם והנשימה. לכל שילוב שכזה נתן מספר: LSD-1, LSD-2 וכן הלאה.

תרכובת LSD-25 לא הייתה מוצלחת במיוחד. הטכנאים שבדקו אותה על עכברי מעבדה דיווחו להופמן שהשפעתה על מחזור הדם והנשימה מינורית למדי. כבדרך אגב, נכתב בדו"ח, החיות נראו מעט... חסרות מנוחה. הופמן זנח את התרכובת הזו, והמשיך לדברים אחרים.

ניסיון נוסף

חמש שנים חלפו להם, אבל הופמן לא שכח את LSD-25. האינטואיציה שלו אמרה לו שהמולקולה הזו לא חשפה עדיין את מלוא סודותיה. ב-1943, בצעד נדיר מאוד הוא החליט לחזור ולייצר מחדש כמה גרמים של התרכובת למרות שכבר הוגדרה בעבר כבלתי מועילה.

בזמן שרכן מעל שולחן המעבדה תקפה אותו לפתע תחושה משונה של אי נוחות. ראשו היה סחרחר. הופמן עזב את המעבדה ונסע הביתה, לנוח.

כששכב במיטה חש כאילו הוא חולם, למרות שידע שהוא ער. תמונות משונות צפו ועלו מול עיניו, צורות וצבעים בוהקים היכו בו בזה אחר זה. כעבור שעתיים חזר לעצמו.

הופמן הבין מיד כי ה-LSD-25 הוא שאחראי לתחושות האלה, אבל לא הבין כיצד הדבר ייתכן. פטריית הארגוט היא רעילה למדי, והופמן הקפיד על כל כללי הזהירות במעבדה: כיצד בכל זאת חדר החומר לגופו?

האפשרות הסבירה היחידה, חשב לעצמו, היא שכמות קטנה נדבקה לקצות אצבעותיו והוא הכניס אותן לפיו לאחר מכן. אבל אפילו אם כך קרה הדבר, הרי שמדובר בכמות מזערית ביותר של חומר!

הופמן החליט שהוא מוכרח לבדוק את העניין ולוודא שאכן הLSD-25 הוא המקור להזיות שחווה. הדרך היחידה לעשות זאת הייתה לנסות את החומר על עצמו שוב, הפעם בצורה מבוקרת.

הכמות שבחר הייתה הקטנה ביותר שיכול היה לדמיין לעצמו שתיצור השפעה כלשהי: 250 מיקרוגרם. לשם ההשוואה, מדובר בכעשירית מממשקלו של גרגר חול. הוא ערבב את החומר במים ושתה.

סמי הזייה באים במנות קטנות

הופמן לא העריך את עצמת ה LSD במלואה: היום אנו יודעים כי מדובר באחד הסמים החזקים ביותר המוכרים לאדם. מנה מקובלת של LSD בימינו היא כ- 50 עד 100 מיקרוגרם. שוב, לשם השוואה: מנה בודדת של קוקאין, שורה של האבקה הלבנה שמסניפים דרך האף, שוקלת כ-100 מיליגרם. כמות זהה של LSD תספיק לאלף איש.

המשמעות היא שאלברט הופמן נטל מנה גדולה מאד של LSD, פי שלושה עד חמישה ממנה מקובלת. ההשפעות החלו מופיעות כעבור ארבעים דקות. סחרחורת, תחושת חרדה קלה, עיוותים בראיה ורצון עז לצחוק.

הופמן ביקש מהעוזר שלו, שהיה מודע לניסוי, ללוות אותו בנסיעת האופניים הביתה. בזמן הנסיעה כבר היה הופמן בעיצומו של טריפ אדיר: העולם כמו עצר מלכת והוא חש שהוא מדווש במקום, למרות שעיניו אמרו לו שהם מתקדמים כל העת. כשהגיעו לביתו החל להבין את גודל הטעות שעשה.

כך תיאר זאת הופמן עצמו: "שד פלש לתוכי, השתלט על גופי, מוחי ונשמתי. קפצתי מעלה מטה וצרחתי, ניסיתי להשתחרר ממנו, אבל צנחתי למטה ונפלתי חסר אונים אל הספה. החומר שביקשתי לנסות על עצמי הביס אותי לחלוטין... נתקפתי בפחד איום שמא אני מאבד את שפיותי.

נלקחתי לעולם אחר, למקום אחר, לזמן אחר. גופי היה נטול תחושה, חסר חיים, משונה. האם אני גוסס? האם זה היה המעבר לעולם הבא? לעתים היה נדמה לי שאני שוכן מחוץ לגופי ותפסתי באופן צלול את הטרגדיה שבמצבי. אפילו לא נפרדתי מאשתי ומשלושת ילדי...האם הם יבינו שלא ניסיתי את החומר בפזיזות, אלא בשיא הזהירות ובשיקול דעת - ושלא הייתה כל דרך לצפות את התוצאה הזו?"

טריפ רע

עוזר המחקר המבוהל הזמין רופא והסביר לו את פשר הניסוי. הרופא בדק את הופמן, אבל משך בכתפיו. הכל תקין, הוא הסביר לעוזר. האישונים קצת מורחבים, אבל חוץ מזה... הכל בסדר. הדופק, הנשימה, לחץ הדם - כולם תקינים. לא הייתה לו שום תרופה להעניק להופמן כיוון שמבחינה גופנית, הכימאי היה בריא לחלוטין.

בימינו, שיטת טיפול מקובלת לאנשים שחווים 'טריפ רע', כמו זה שחווה הופמן, היא להכניס אותם לחדר מבודד ונטול גירויים חיצוניים. למזלו של הופמן, זה גם מה שעשה הרופא: הוא השכיב את הופמן בחדר השינה השקט, והשגיח עליו.

אט-אט הלכה השפעת ה LSD והתמתנה, והופמן נכנס לתוך טריפ נפלא...

הוא נרדם. כשהתעורר למחרת ההזיות והחזיונות נעלמו, אבל לא לגמרי. הופמן עדיין הרגיש שונה: כוח חיים מוזר מילא אותו ופיעפע בתוכו. כל חושיו היו חדים ורעננים יותר מאי פעם. ארוחת הבוקר הייתה טעימה בצורה יוצאת דופן. אפילו השמש זרחה באור חזק יותר. כשכתב הופמן את דו"ח הניסוי למנהליו, הוא כבר ידע שעלה על משהו: ה-LSD היה שונה בתכלית מכל סם שהכיר.

רן לוי הוא סופר מדע ומגיש את הפודקאסט 'עושים היסטוריה!'- על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה. www.ranlevi.co.il