בלה טאר: "כדאי שנודה בזה - החיים מחורבנים"

ב-3 בינואר 1889, כך הולך הסיפור, היה הפילוסוף הגרמני הנודע, פרידריך ניטשה, עד לפרש שהכה את סוסו באחת הכיכרות בעיר טורינו. ניטשה המזועזע חש אל החיה האומללה, וחיבק את צווארה במטרה להגן עליה מפני אכזריות בעליה. מיד אחר כך התמוטט כשהוא אחוז שיגעון, הובל אל חדרו, ומאז ועד מותו כעבור עשר שנים לא החלים.

הטריילר של "הסוס מטורינו"

על בסיס הסיפור הזה טווה הבמאי ההונגרי, בלה טאר, את סרטו החדש (לדבריו גם האחרון), "הסוס מטורינו", שהוצג בסוף השבוע האחרון בפני אולמות מלאים עד אפס מקום בפסטיבל הסרטים בירושלים המתקיים בימים אלה. הסרט זכה לאחרונה בפרס "דוב הכסף" בפסטיבל ברלין.

טאר מקבל אות הוקרה מליה ואן ליר בירושלים (צילום: גיל יוחנן)

טאר (55), מגדולי הקולנוענים של ימינו, הגיע לפסטיבל על מנת לקבל אות הוקרה על פועלו. על אף שהוא כמעט ולא מוכר למי שאינם נמנים על קהל שוחרי הפסטיבלים וסינפלים אדוקים, הוא זוכה להערכה ביקורתית עצומה, ועומד בשורה אחת עם אינגמר ברגמן, אנדריי טרקובסקי ותיאו אנגלופולוס. כמותם, הוא "פילוסוף בדימויים" – עזים, חמורי סבר, מופשטים, שסוחפים באיטיות אל תוכם את הצופים – שמהרהר על הקיום האנושי, על המוסר, והמבנה החברתי.

סרטיו תובעים מהצופה סבלנות, יכולת התבוננות והתעמקות. השוטים הארוכים והמשתהים המזוהים עמו, הנופים הקודרים, הצילום בשחור לבן עשיר, והמוזיקה המדויקת – שבידיו של במאי אחר היו אולי נדמים כקלישאה של קולנוע אמנותי – מייצרים חוויה מטלטלת שבסופה נעתקות המילים והנשימה. בלה טאר הוא אמן הקולנוע האחרון.

סצינת הפתיחה מ"הרמוניות ורקמייסטר". סרטים תובעניים

הקשר לסיפור הנ"ל על ניטשה מסתכם בקריינות הפותחת את הסרט האפוקליפטי בן השעתיים וחצי. מה שקורה מכאן והלאה מתרחש בכל מקום ובשום זמן, ומתמקד בחייהם ההולכים ודועכים של הסוס ובעליו, עגלון שידו האחת משותקת, ובתו, המתגוררים בערבה ההונגרית סחופת הרוחות.

הסרט מתרחש במשך שישה ימים המקבילים לששת ימי הבריאה, אך בהיפוך – עם כל יום חולף הופך הקץ נוכח יותר ויותר. האב ובתו ממשיכים לנהל בשתיקה מעיקה את שגרת חייהם הדלה, וזו מופרת רק עם ביקורו של שכן-פילוסוף המקונן על הרס העולם בידי האנושות, ועם בואה של להקת צוענים מאושרים המבקשים לשתות ממי הבאר.

אין פרש ואין פרשנות

"מאז 1985 עניינה אותי השאלה 'מה קרה לסוס?'", מתייחס טאר לבסיס שממנו צמח הסרט המפעים הזה, "זה התחיל מסיפור קצר שכתב הסופר והתסריטאי הקבוע שלי, לסלו קרסנאהורקיי, על ניטשה והסוס".

הסרט מצולם בשחור לבן נפלא (על ידי פרד קלמן), ואין בו כמעט דיאלוגים. האפוקליפסה הבלתי נמנעת נרמזת ברוחות העזות, בסירובו של הסוס לעזוב את האורווה, בנבואת הזעם של האורח, בבאר היבשה, ובחשיכה המשתררת באופן פתאומי בחלקו האחרון של הסרט.

מתוך "הסוס מטורינו". בדרך לבאר היבשה

"אפוקליפסה בעיני היא תוכנית טלוויזיה גדולה, אטרקציה", מסביר טאר, וניכר שהוא מתייחס בציניות לסרטי "סוף העולם" ההוליוודיים (ע"ע "2012"). "מה שיש לנו זה חיים פשוטים שהולכים ונעשים חלשים יותר ויותר, עד שאנחנו פשוט נעלמים. זה מה שרציתי להראות לך. דבר לא קורה, אתה רק מבזבז את חייך. בתנ"ך, אלוהים ברא את העולם בשישה ימים. בכל יום ברא משהו. ועתה, אנחנו מאבדים את העולם יום אחר יום. זה סוג של אנטי-בריאה".

יש משהו בסרט שמזכיר את "הקורבן" (1986), שהיה סרטו האחרון של טרקובסקי. אפילו העץ הערום היחיד בערבה מזכיר דימוי דומה מהסרט ההוא. יחד עם זאת, בעוד "הקורבן" עסק באמונה ובהקרבה שביכולתן למנוע את הקץ, "הסוס מטורינו" מעמיד תפיסה ניהיליסטית מוחלטת. הסוף הוא נתון, והחיים הולכים ומאבדים ממשמעותם. "אני מסכים שיש הבדל מהותי בין טרקובסקי לביני", מאשר טאר. "הוא היה אדם דתי, ואני לא מאמין באלוהים. אני מאמין רק בבני אדם".

אפוקליפסה גרסת טרקובסקי. חורבן וגאולה ב"הקורבן" מ-1986

בהתחלה, אני אומר לו, ניסיתי לחשוב על הסוס כעל מטאפורה – לחיים, לבני האדם, לגורל האנושי. כאילו האב ובתו הם אותו סוס מוכה גורל שעליו בכה ניטשה. אבל במחשבה שנייה, הסרטים שלך תובעים "אנטי-פרשנות", כאילו הניסיון "לקרוא" אותם במונחים המקובלים בספרות – בעצם מרדד אותם.

"מטאפורות, סמלים, אלגוריות – מקורם בספרות", מסכים טאר. "כל מה שאני כקולנוען מראה לך הוא אמיתי, הוא חייב להיות במציאות, אל מול העדשה. בעבורי, סרט אינו סיפור. סרט הוא יותר או פחות מסיפור. סיפור מקורו בספרות, ואין זה החומר שלנו. סרט צריך להיות שונה".

אפוקליפסה תמיד

טאר מוכר לחובבי הקולנוע בזכות סרטו האפי בן השבע שעות, "שטנטנגו" (1994) המתרחש על רקע קריסתה של חווה קולקטיבית בהונגריה, בשלהי ימי הקומוניזם, ו"הרמוניות ורקמייסטר" (2000), המתאר את התמוטטותו של הסדר בעיר הונגרית פרובינציאלית בעקבות הגעתו אליה של קרקס נודד המציג לראווה את גווייתו של לווייתן ענק.

הוא ביים את סרטו הראשון, "קן משפחתי" (1977) בהיותו בן 22 בלבד. הסרט, שצולם במשך שישה ימים בלבד, ובהשתתפות שחקנים לא מקצועיים, מביא את סיפורו של זוג צעיר בבודפשט המתקשה למצוא דירה, ומבוים בסגנון ריאליסטי לחלוטין, כמו-דוקומנטרי, המזכיר את עבודותיו של ג'ון קסאווטס.

מקבץ סרטי בלה טאר: מ"קן משפחתי" ועד "האיש מלונדון"

סרטיו הבאים, בהם "יוצא הדופן" (1981), המשיכו את אותו עיסוק בבעיות אקטואליות של בני מעמד הפועלים, אך בהמשך עבר הקולנוע שלו שינוי סגנוני ואסתטי. סרטיו נעשו מופשטים יותר, הריאליזם הקודר פינה את מקומו להרהור מטאפיזי, לעיסוק בשאלות אונתולוגיות וקוסמיות, והשוטים המורכבים והארוכים הפכו להיות סימן ההיכר שלו.

"הסוס מטורינו", לדוגמא, בנוי מ-30 שוטים בלבד. נקודת המפנה היתה בעיבוד של "מקבת" שטאר הכין בעבור הטלוויזיה ההונגרית ב-1982, שצולמה בשני שוטים בלבד, שאורכו של אחד מהם הוא 67 דקות.

הסוס מטורינו, האיש מלונדון. "The Man from London" של טאר

"כשאתה עושה משהו, אתה צריך למצוא שאלות אמיתיות" מסביר טאר.

"כל סרט מניע את הבא. זה כמו שאתה עולה בגרם מדרגות, ואתה מרגיש שאתה צריך להתקדם הלאה. כשהייתי צעיר ועשיתי את סרטי הראשון הייתי רק בן 22. היתה לי הרבה אנרגיה. לא רציתי לדפוק על הדלת, רציתי לפרוץ אותה.

"כשצפיתי אז בסרטים, ראיתי הרבה שקרים מחורבנים. ראיתי שחקנים מזויפים, צבעים מלאכותיים, עבודת מצלמה רעה, ודיאלוגים מזויפים. זו הסיבה שאמרתי 'או.קיי, עכשיו אני אראה לכם'. פעלתי מתוך כעס. וכמובן, סרט אחרי סרט, הבנתי שלא מדובר רק בבעיה חברתית, והבעיות הפכו ליותר אונטולוגיות, קוסמיות".

משחק בנדמה לכם

כל מי שצפה פעם בסרט של בלה טאר, אינו יכול להתעלם מהעובדה שעבודותיו נשענות קודם כל על הדימוי יותר מאשר על הסיפור. תנועות המצלמה האיטיות והשוטים הארוכים מייצגים את מה שהצלם קלמן מכנה "הדימוי החושב". הדימוי המרכזי והחוזר בסרט, של האב ובתו היושבים בצל העששית ליד השולחן, ואוכלים תפוחי אדמה, מזכיר, ולא במקרה, את תמונתו המפורסמת של ואן גוך, "אוכלי התפודים".

מתוך "הסוס מטורינו". דימויים עגמומיים

הסרטים שלך מתבססים יותר על דימויים מאשר על סיפור. איך נראה תסריט לסרט שלך?

"אני לא אוהב תסריטים. אני אף פעם לא משתמש בהם. התסריט זה משהו שטוב לקרנות, למממנים, אבל הוא לא עוזר לי. למזלי, יש לי זיכרון טוב. אני מכיר את כל הסרט מהדימוי הראשון ועד האחרון. אני לא צריך תסריט. כשלאסלו התסריטאי ואני כותבים או מכינים את התסריט אנחנו מדברים על מצבים אנושיים פשוטים. יש לנו טקסט שהוא כמעט תמיד טוב, אבל מצד שני יש לנו סרט – שזה דבר אחר".

כיצד אתה עובד עם השחקנים על דמויותיהם? האם אתה מאפשר מידה של אילתור? חזרות מרובות?

"אף פעם. זה מאוד פשוט, אנחנו תמיד יודעים מי יהיו השחקנים. אריקה בוק (שמגלמת את הבת) יודעת שהיא צריכה ללכת אל הבאר, להביא מים, רק פעולות פיזיות. אני לא יודע מהי "הדמות" (הוא אומר זאת בזלזול). אני רק מתבונן באנשים. אני 'יודע' אותם. ואני אוהב אותם. שזה דבר חשוב מאוד".

טאר. העשייה הקולנועית הגיעה למיצוי (צילום: AFP)

עוד לפני שהחלו צילומי "הסוס מטורינו" הכריז טאר שזה יהיה סרטו האחרון. תולדות הקולנוע רצופים בבמאים שהכריזו על פרישתם, מבונואל ועד קוסטוריצה, אך טאר, להבדיל – נחרץ: "אני יכול לעשות עוד 10 או 15 סרטים, אבל הם יהיו בבחינת חזרה על מה שכבר אמרתי. היתה לי תחושה שאני צריך להפסיק, גם משום שאני לא רוצה להיות במאי סרטים. עד עכשיו הייתי בתהליך של גילוי, של התבוננות בחיים. אנחנו לא יוצרים יותר, אנחנו רק מספרים סיפורים".

אז מה צופה לך העתיד?

"אני חושב ללמד ובעיקר לטפח את הדור הצעיר של הקולנוענים בארצי. המצב בהונגריה שברירי. אני שונא פוליטיקאים, הם מרושעים. לי אכפת מאנשים, מיוצרים ובשבילם אני מקווה שהמצב הפוליטי בארצי ישתנה, זה חייב להשתנות. כרגע ניתן ליצור בחופשיות, אבל זה נהיה יותר ויותר קשה. צנזורה? גם זה עוד יבוא. כדאי שנודה בזה: באופן כללי, החיים מחורבנים".