עברונה: איך מפריחים שממה? עם בארות שרשרת

"וַיִּסְעוּ, מִיָּטְבָתָה; וַיַּחֲנוּ, בְּעַבְרֹנָה. וַיִּסְעוּ, מֵעַבְרֹנָה; וַיַּחֲנוּ, בְּעֶצְיֹן גָּבֶר"

(במדבר לג, 35-34)

• עוד בערוץ התיירות: כל הפעילויות והטיולים לקיץ
  

הגישה: מכביש 90 נפנה מזרחה (לבאים מאילת - ימינה) בק"מ מספר 20, ניסע 100 מ', נפנה שמאלה, צפונה, בכביש הישן לאילת (סימון ירוק) וניסע כ-1.3 ק"מ. נעצור את הרכב בחניה הצמודה לסככת המבואה, נלך כ-400 מ' צפונה ונגיע אל שני פירים סמוכים ופתוחים המוגנים בגדר, אשר נחשפו בחפירה ארכיאולוגית והם חלק ממפעל המים של חוות עברונה העתיקה.

גובה: 30 מ'

סוג: 10 בארות שרשרת

תקופה: מוסלמית קדומה

עברונה היא חווה חקלאית קדומה שקיבלה את מימיה מבארות שרשרת. היא כוללת שלושה מבנים, מערכת מים ושטח חקלאי תחום בקיר. על פי הממצאים בחפירות הארכיאולוגיות שערכו במקום יוסף (ספי) פורת ועוזי אבנר בשלהי שנות השבעים של המאה ה-20 התברר כי החווה פעלה במשך תקופה אחת בלבד – בתקופה המוסלמית הקדומה, ימי בית אומיה (מאה 8-7 לסה"נ). אתרים נוספים בארץ ישראל ובהם בארות שרשרת – יטבתה, עין יהב ופצאל – שייכים לתקופה זו.

החווה ניצלה מי שיטפונות שזרמו בנחלים בהרי אילת ובהגיעם לערבה חלחלו אל שכבת החלוקים שבעומק הקרקע והעשירו את מפלס מי התהום. מפלס זה קרוב לפני השטח, ובעת העתיקה חפרו בו בארות והגיעו אל המים. בארות מודרניות מנצלות גם כיום מי תהום (מאקוויפרים עמוקים יותר) כדי לסייע באספקת המים לעיר אילת.

תלויות העפר במקום של פתחי בארות השרשרת. עברונה (צילום: צביקה צוק)

מערכת המים הראשית כוללת שתי מנהרות מקבילות באורך של כ-600 מ' שנראות על פני השטח בטורים של תלוליות שהם ראשי הפירים. שתי מנהרות נוספות התחברו אליהן מצפון ומצפון-מערב ואורכן כ-400 ו-500 מ' כל אחת. הבאר העליונה ביותר נחפרה במעלה המדרון אל מפלס מי התהום. יתר הבארות הן למעשה פירים שנועדו להקל על מלאכת החפירה ולכן המרחק בין פירים סמוכים הוא כמה עשרות מטרים.

שני הפירים הדרומיים והרדודים ביותר במנהרה המזרחית נחפרו בחפירה ארכיאולוגית וכך ניתן ללמוד על המנהרה התת-קרקעית המחברת ביניהם. עומק הפירים כשמונה מ' והמרחק ביניהם 18 מ'. הם נחפרו בשכבת סחף של חומר ואדי בחלק העליון ובקונגלומרט גבסי בחלק התחתון. רוחב המנהרה כ-0.7-0.6 מ' וגובהה 1.4-1.3 מ'. היא נחצבה משני הצדדים וחוצביה טעו בכיוון האופקי בהפרש של 1 מ' אותו תיקנו לקראת המפגש. המפגש עצמו צר במיוחד. בקרקעית המנהרה לא נמצא טיח ונראה ששכבת הגבס הייתה אטימה דיה.

לאחר החפירה הארכיאולוגית חוזקו הפירים ביציקות בטון ודופנו בצינורות בטון ובהם מאחזי יד ורגל ממתכת לירידה ולעלייה. המנהרה חשוכה ומעבר בה מחייב שימוש בפנסים. לאחר הביקור במנהרה נצעד דרומה כ-400 מ', ואחר כך נמשיך לצד תעלה חפורה בנויה באבן ומקורה בגג אבן גמלוני עשוי שני לוחות השעונים אחד כלפי השני, עד שנגיע אל בריכת האגירה - יעדה של מערכת המים.

לאורך התוואי נראית התעלה רק במקומות בהם היא נחשפה בחפירה ארכיאולוגית. שכבת חרסית בעובי 10 ס"מ ציפתה את קרקעיתה של הבריכה כדי למנוע חלחול. במימיה הישקו את השדות החקלאיים שהשתרעו על שטח של 300 דונם מזרחה ודרומה לה. ליד הבריכה נמצא בניין המגורים, אחד משלושת מבני החווה. נמצאו בו מטבעות מהמאות השישית-שמינית לסה"נ ושלושה אוסטרקונים (חרסים נושאי כתובות) בערבית ובאחד מהם רשימת חובות של אנשים במטבע הנקרא דירהם. מטבע זה היה בשימוש החל מסוף המאה השביעית לסה"נ.

על פי הממצא נראה שהאתר התקיים 100-50 שנים בלבד. תושביו התפרנסו מחקלאות שלחין (תמרים, קטניות וירקות), ממרעה, מהפקת נחושת וממתן שירותי דרך. הייתה זו תקופת פריחה של יישובים במדבר שנעשתה ביזמה ממלכתית של השליטים האומאיים, החל מימיו של החליף עבד אל מליכ (705-685 לסה"נ) ועד סיום התקופה האומאית באמצע המאה השמינית.

• מסלול הטיול מתוך הספר "מים בקצה המנהרה" מאת ד"ר צביקה צוק ובהוצאת "יד בן צבי" ורט"ג