ילדים, תנמיכו כבר את הווליום!

• לכל הטורים של ענת לב אדלר לחצו כאן
  

יחד עם זאת, מה שבני הנוער (שמיהרו להתגייס להחתמת עצומה לביטול הקנס) לא מבינים זו העובדה שרעש הוא מטרד סביבתי חמור לא פחות מהשלכת פסולת או השחתת רכוש. כיוון שבזמן שאתם בחופש הגדול, בני נוער יקרים, יש אנשים שצריכים להמשיך לקיים את השגרה שלהם – לקום בבוקר וללכת לעבודה, לגדל תינוקות, ללמוד, לשלם חשבונות, לבשל כדי שיהיה לכם מה לאכול - ואם גננים הפסיקו להשתמש במפוחי עלים בשעות המנוחה, מן הדין שגם בני הנוער יורידו קצת את הווליום, בעיקר כאשר הם משוטטים ברחובות בשעות הלילה.

זו זכות בסיסית לקבל קצת שקט

הרי זו זכות בסיסית של כל אחד לקבל קצת שקט, ואני לגמרי מתכוונת גם לבני הנוער הפרטיים ולעדת חבריהם שגרים אצלנו בבית מאז פרוץ החופש הגדול ומפעילים בו זמנית את המחשב, הטלוויזיה, נגן המוסיקה ואת הקליפים בטלפון הנייד - והופכים את הבית לרכבת הרים פסיכדלית של צלילים צורמניים.

"אפילו ארוחת ערב אי אפשר לאכול כאן בשקט", מתלונן אבא שלי בערב שבת, כאשר נכדתו בת ה-11 מרעידה את הבית עם 21 גאנז על המחשב, והוא מצידו צועק לה מהספה שתכבה את הרדיו כי הוא לא מצליח לשמוע את יאיר לפיד בטלוויזיה. אחרי שהיא מסיימת להסביר לו שזה לא רדיו אלא מחשב אנחנו מצליחים להגיע לפשרה: הוא יראה חדשות והיא תנגן מוסיקה בזמן הפרסומות.

אך לפנינו עמדה עוד שבת ארוכה-ארוכה של תוכניות טלוויזיה בקולי קולות (מישהו חשב פעם לבדוק את רמת הווליום הנוראית בסדרות הנעורים האמריקאיות? מה יש להם, לאומת הפסים והכוכבים, מכשיר שמיעה קולקטיבי?), שבת של משחקי כדורגל ושל צעקות גווווווולללללללללל

בקולי קולות באיטלקית/ספרדית/שוודית ובכל שפה שבה הכדור הוא הכל, שבת של הורדות והשמעות של שירים שהחברים שולחים בפייס, שבת של קולות עולים ויורדים על שטיח הריקוד שמחובר למחשב, שבת של עוד מופע נביחות עם כלבת הבית, שבטוחה שהילדים הם אחיה האובדים מלהקת הזאבים (בקרוב המופע המלא ביוטיוב), והנה גם צלצול צורמני בדלת בדיוק בשנייה בה אני מנסה לתפוס את זנב השנ"צ המקודש של שבת.

ועדיין לא דיברנו על אותות פתיחה של שעשועוני טריוויה, אותות מופתים של תוכניות ריאליטי והבילוי האולטימטיבי החדש של הילדים בחופש הגדול: קאברים לפרסומות. מי שלא צפה בילדי הבית מזמרים בהתכוונות מלאה את כל פזמוני הפרסומות המאוסים מערוצי הטלוויזיה המסחריים - לא ראה כוכב נופל מימיו.

מחפשת את הכפתור שמוריד את הווליום

בתוך כל ההמולה אני מחפשת את הכפתור שמוריד את הווליום - ומוצאת אותו רק ביום ראשון בבוקר. אז כולם ישנים, ממוטטים מהשבת הווקלית שעברה עלינו, ואני מתמסרת לדממת הבוקר שהקול היחיד הנשמע בה הוא קול השיפוצים של הדירה מלמטה. מה זה כבר מקדחה חשמלית או פטיש חמישה קילו שמוריד קיר לבנים לעומת הצונאמי שעברנו?

ומתוך הדממה המבורכת הזו, אני פוסעת על קצות האצבעות היחפות, חלילה לא בנעליים, כדי לא להעיר אף אחד. מתקלחת בדומייה, מתלבשת בתנועות קטנות, כדי לא להעיר בטעות אף אחד ולהתחיל את כל מופע הרעש מחדש. סוף סוף יש לי שקט והוא יימשך גם כשאגיע לעבודה, מתענגת על החדר הדומם שלי, לפחות עד שיגיעו השכנים לקיר הגבס, על היעדר הערוצים והקליפים והמעברונים לפרסומות ובכלל. אין זה סוד שהורים בחופש הגדול הולכים לעבודה בעיקר כדי לנוח.

הכותבת היא מחברת סדרת ספרי המתנה בהוצאת ידיעות ספרים. לעמוד הפייסבוק של ענת לחצו כאן .