שבירה בלב השיממון: רכיבה בת אלף במדגסקר

חלום הילדות של צדוק יחזקאלי - להביט בגלובוס ולבחור באקראי נקודה להגיע אליה התגשם רק לאחר שיקום ארוך מהפציעה שכמעט הביאה למותו באותו קיץ של 2008 בגאורגיה. אחרי שחצה את הכפרים הנידחים בצפון לאוס על אופניו - נמשך המסע המפרך במדגסקר. בפרק הקודם של היומן התחרו צדוק וחברתו נועה ארנון במרוץ אופניים שהזדמן בדרכם. הנה המשך יומן המסע האישי.

על פניה של נועה אפשר להבחין באותות הסבל. היא לא אומרת דבר. אינה מביעה את תחושותיה, אבל גם לא מחייכת ולו פעם אחת. כאילו משהו כבה בה. המשהו הזה הוא העינוי המסוייט של רוכב אופניים כאשר הוא עובר יום רע. כל סיבוב של גלגל הארכובה מסב לך כאב וחוסר נוחות עמוק. כל מטר נראה כקילומטר. כל שניה נמתחת לזמן אין סופי. אם רק יכולת היית חדל. אבל אינך יכול ואינך רוצה. אין מנוס, עליך להאמין שתגיע לבסוף ליעדך מבלי להישבר.

אני מכיר את התחושה הזו. חוויתי אותה אין ספור פעמים ועל כן אני מבין שעל נועה להתמודד עם התחושות הללו לבד. והיא מתמודדת, בישימון הזה בו אנחנו רוכבים במשך שעות, אולי הרקע הכי מתאים למה שעובר עליה.

רגע של שבירה באמצע 1,000 הק"מ הראשונים (צילומים: צדוק יחזקאלי)

כבר בבוקר היא ידעה שזה קורה לה. זה התחיל במיחושי הבטן שתקפו אותה, לצד כאבי השפשוף של מושב הכסא.

אבל אני חושב שהסיבה העיקרית היא תשישות. הגוף אינו מצליח להתאושש מרכיבה יום יומית כזו של שעות על שעות. כורע תחת האינטנסיביות הוא הולך ונחלש. הדבר היחיד שמחזיק אותה הוא כח הרצון. אז היא נושכת שפתיים ומחרישה, שתיקתה היא היחידה המסגירה אותה.

כמעט 800 קילומטר בשבוע וחצי על אופני שטח, תיק גב מעיק, ו-14 שעות פעילות מלאה כל יום. תוסיפו לזה את ההתמודדות עם סביבה חדשה לגמרי - וזה יקרה גם לכם.

אין הרים, אבל הגבעות אינסופיות

הרכיבות כאן אינן קלות כלל. מדגסקר היא ארץ הררית, או מוטב לומר ארץ גבעתית. היא אינה מתהדרת בשרשראות הרים כמו האלפים או הדולומיטים המתנשאות לכדי מפלצות בגובה אלפי מטרים, אבל היא משובצת ומעוטרת בהרים וגבעות שאולי לא מרשימים אלפינים, אבל יוצרים אתגר לרוכב אופניים, משום שאין כמעט קטעי מישור רגועים.

אני לא נתקלתי ב"קיר" הזה עדיין. אולי השנים הארוכות של אימונים ונסיון בעומס מצטבר הם שעומדים לצדי. הגוף שלי היה שם במבחן הסיבולת הזה.

אבל גם אני, ב-20 הקילומטרים האחרונים סובל מעט. נותרנו בלי מים בשעה האחרונה, גם מפני שעתה נתקלנו במרחבים הריקים של מדגסקר. אחרי עשרה ימים בנופים עשירים בצבעים ואנשים, נעלם הכל לתוך שיממון אין סופי של מרחב מצהיב של קש יבש. כמעט ללא עץ או אדם לרפואה.

שיממון אין סופי של מרחב מצהיב (צילום: נועה ארנון)

הנוף הזה הוא מה שהותיר אחריו האדם אחרי מאות שנים של הכחדה נמרצת. החותם האנושי המכוער באדמה שהיתה מכוסה פעם ביערות אין סופיים שנגדעו כולם - כאילו ארבה פשט על המרחבים הללו ושאב את כל מה שמצא לפני שהתרומם והסתלק.

היתה לי תחושה כבדה שהמשבר הזה יגיע דווקא היום, כשהקצנו מהצרצור הסלולרי בחמש בבוקר. ידעתי שלפנינו 140 קילומטר, ללא ספק היום הקשה ביותר במסע עד כה, ודווקא לקראתו אנחנו מגיעים לא מוכנים. 140 הקילומטר היו הכרח. מדגסקר האקזוטית היא דיירת קבע ברשימת הממדינות העניות בעולם ו-17 מיליון תושביה זקוקים נואשות למטבע זר, אבל תשתית התיירות והמלונאות שלה רופפת מאד, בלשון המעטה.  

גלגל חדש, גלגל ישן: כאן עדיין משתמשים בעגלות רתומות לזבו

המצויידות בגלגלים שכמותם נוצקו גם לפני 500 שנה.

כביש 7 N החוצה את המדינה מהבירה אנטננריבו (Antananarivo ) דרומה הוא עורק תחבורה מרכזי אבל רק בעיירות מועטות שבצידיו יש בכלל מלון לרפואה. בכפרים הקטנים אין על מה לדבר, והמלגזים אינם מכניסי אורחים גדולים, אולי בשל אופיים הביישני המסוייג מעט. גם תרבות ה"גסטהאוזים" של לאוס לא מתקיימת כאן. אז זה או מלון - או ברחוב. ומכאן ועד העיר ihosy נפרשים איפוא הרבה מאד קילומטרים ללא מיטה.

ליווי פיקח על שני גלגלים נוצצים

ברגע ההוא ידעתי שפרדל היה החלטה נבונה. כלומר פרדל והאופנוע הסיני שלו. או ליתר דיוק -האופנוע שלי. כי מזה שבועיים אנחנו בעליו החדשים של אופנוע חדש ונוצץ שעליו רוכב איש הליווי שלנו, מלגזי צעיר (25) אמביציוני, ופיקח, בשם פרדל מרמירנדה.

סקרנות בכפר: אופנוע הליווי הסיני שקנינו לפרדל

התכנית המקורית היתה להתחקות אחרי מדגסקר לבד, גוררים ריקשה עמוסת ציוד. אבל כמה ימים של חוסר אוריינטציה בעיר הבירה דחוסת המיליונים שכנעו אותי לנטוש את הרעיון. יותר מדי עניינים יכולים להשתבש במסע סולו באופניים במקום שפרדל, מדריך בהכשרתו, אוהב להגדיר כך: "Everything in Madagascar is very very very complicated".

כשאמר את זה לפני שיצאנו לדרך, לא ידעתי בדיוק למה התכוון. האם לעוני, הביורוקרטיה, הצקות השוטרים, השוחד, התנועה המטורפת, התחבורה הלא מסודרת, המצב הפוליטי הבלתי יציב או סיפורי השודים והאנרכיה בדרכים הנידחות בחלקים המרוחקים של האי.

כל הדברים הללו, ובעיקר התוהו ובוהו הפוליטי בו שרויה המדינה מזה שנתיים מאז נזרק לגלות בדרום אפריקה "נשיא היוגורט" הכל יכול שלה (בזמנו הפנוי עשה מיליונים מעסקי היוגורט שלו). מאז נתון האי במצב כאוטי של הפגנות רחוב המוניות וממשלה זמנית חלשה ומבולבלת שאוחזת בשלטון רק בקושי, מה שכצפוי גרם לתיירים רבים להדיר מכאן את רגליהם בשנים האחרונות.

לצד כל זה היתה עוד בעיה אחת: רמת המלגזית שלנו שווה פחות או יותר לשליטתנו בצרפתית. ובמדגסקר פירוש הדבר שאתה תקוע עם שפת אילמים בלבד. נסו לשאול בשפה הזו היכן לעזאזל העיירה הבאה עם מלון לרפואה, או היכן ניתן לתקן את נעל הרכיבה שבחרה להתפרק דווקא עכשיו. לא שיא הכיף.

ברגעים האלו, שאון אופנוע ה-1,000 דולר שלי (עד שיעברו כמובן לחזקת פרדל בסיום המסע - כשכרו), המים המינרלים שהצליח להשיג עבורנו בלב הערבה או עצם הידיעה שמישהו מלווה אותנו במרחב השומם הזה, הצדיקו את ההחלטה ההיא.

אלופים בתיקוני אופניים

דווקא נעלי הרכיבה שבגדו בי ויכלו לשבש את המסע, התגלו במדגסקר הנידחת כסיפור של מה בכך. למה? כי המלגזים הם מכורי אופניים מדופלמים, כלי התחבורה הזול והחביב על רוב מדינות העולם השלישי. כמעט כל עיירה שאליה נקלענו התהדרה בסדרת דוכני אופניים מצויידים בחלקים בלויים מזקנה אך תקינים בהחלט. לצד הציוד תמיד ניצבו מכונאים שיעשו כל דבר, כולל לרתך שילדה שבורה - אם רק תבקש זאת.  

תיקונים ושטיפה על הדרך

לפני שיצאנו, הזהירו אותי שוב ושוב שעלי לקחת בחשבון שאצטרך - זוג ידיים שמאליות שכמוני - לתקן הכל בעצמי. אלא שכאן, החיים הפשוטים הכריחו אותם לתקן הכל. כאן אין חלק חסר ערך, ואין עבודה שלא כדאי לעשותה.

את זה גיליתי לשמחתי כשנהג הריקשה הביא אותי ואת נעל הרכיבה הבוגדנית שנקנתה בממון רב בחנות אופניים ישראלית מלוקקת אחת, ולא עמד לא הכח לכמה רכיבות בודדות במדגסקר.

 והנה, בפינה קטנה בקצה השוק ישב לו על שרפרף רחוב איש גרום פנים אחד. ידיו מסוקסות, ארוכות ואצבעותיו מבינות. 

נעל כזו לא ראה מימיו, אבל אחרי חצי שעה כבר נתפרה מחדש, לא לפני שארגן במיומנות ערימת גחלים לוחשות כדי להתיך את הסוליה, לחוררה, ולתפרה מחדש. כל העניין עלתה לבעליה המאושר 4500 ari ari, או כ-7 שקלים בתרגום לעברית. בארץ הייתי זורק את הנעליים לפח ורוכש חדשות - תוספת מיותרת לערימת האשפה העולמית המתערמת והולכת, ועוד חור של 500 שקל בארנק.

בתום 1,000 הקילומטרים הראשונים וכשנגענו בחוף הים בדרומה של מדגסקר, עמד תיקון השבעה שקלים במבחן, לא פחות מבעליהן. לפחות עד כה.