פיצוחים בלובי, ומים גנובים: למה נשבר מאיתנו?

התייר הישראלי יודע היטב על מה שילם - ודורש לקבל תמורה מלאה. לפעמים אפילו קצת יותר מזה. הוא תובעני, חוקר, מבין בהכל, הוא הכי סחבק - ומרשה לעצמו דברים שבבית לא היה חולם עליהם. "ואיפה המגבת? " נותן במה למי שמשרתים את כולנו באתרי תיירות שונים - ומציב מראה מול הנופש הישראלי. והפעם: מדריך טיולים בחו"ל על חוויותיו עם קבוצות בבתי מלון. 

אאידה התיישבה מולי בלובי. "זה לא קל", אמרה לי, "שלוש קבוצות של ישראלים באותו הזמן במלון, זה מאוד לא קל".

אאידה היא מנהלת מלון טוב וידוע באחת ממדינות מרכז אירופה. פעמים רבות הגעתי אליה עם קבוצות של מטיילים ותמיד התקבלתי במאור פנים. הפעם משהו השתנה. תיירנים רבים באירופה, על רקע מצב היורו והמצב הכלכלי, משוועים לאורחים ולקבוצות, אבל מסתבר, שאפילו להם מתחיל 'להישבר' מהישראלים.

חייבים לסייג את מה שאני מתאר - לא כולם כאלה. יש מטיילים ישראלים רבים שמתנהגים לעילא ולעילא, אבל מטבע הדברים המקרים החריגים והקיצונים יותר, הם אלה שלצערנו מטביעים דימוי שלילי על המטיילים הישראלים באירופה ובעולם כולו.

הלובי  כבית כנסת חירום בשבתות

הגאווה הישראלית והיהודית בשישי-שבת מקבלת אצל רבים משנה תוקף בזמן השהות בחו"ל. לא פעם שמעתי משפטים בסגנון - "נראה להם לאנטישמים האלה מה זה קידוש ושירה בליל שבת".

יש בתי מלון רבים שמקצים חדר או אולם מיוחד לנוסעים שרוצים להתפלל. לא תמיד זה אפשרי ולעיתים אין אולם פנוי בבית המלון. או אז חוש האילתור הישראלי המפורסם עובד שעות נוספות. הופכים את הלובי של המלון לבית כנסת מאולתר לעת מצוא, וגם כאלה שבפעם האחרונה שרו "לכה דודי" היתה בתקופת ביה"ס היסודי, חשים צורך עז, שם בלובי המלון האירופי, למתוח את מיתרי הקול ולשיר במלוא גרון.

בית כנסת מפואר, או לובי? (צילום: shutterstock) 

זה ממש לא אכפת ולא משנה להם, שמסביב לוטשים עיניים נדהמות תיירים מכל העולם ושהרעש וההמולה מפריעים ומטרידים אורחים רבים אחרים. מה שחשוב זה להוכיח לעולם כולו מהי גאווה יהודית אמיתית. יש כיום בתי מלון אירופיים לא מעטים, שמסרבים לאפשר למטיילים ישראלים להתפלל בפרהסיה. כדאי שתדעו - זה לא נובע דווקא מאניטשמיות.

בארוחת הערב: מה פתאום לשלם על שתייה?

יש רבים שמזמינים אירוח במלון שכולל שתי ארוחות (חצי פנסיון) ולרוב, זה כולל ארוחת בוקר וארוחת ערב.

במרבית בתי המלון ארוחת הערב לא כוללת שתייה ונהוג להזמין, בתשלום, שתייה לשולחן. "מה פתאום לשלם על שתייה? הרי שילמנו על ארוחת ערב", אני שומע לא פעם וגם: "הגנבים האלה רוצים לעשות עלינו קופה".

גם אם במלונות רבים זה לא נהוג - הישראלי הממוצע רוצה לשתות בחינם, ומצידו שמנהל המלון ישלם מכיסו האישי על זה. פעם, במלון מפואר ברוסיה, שמתי לב שאחת הסועדות שישבה בשולחן ממולי הרימה מדי כמה דקות את תיקה האישי לפניה. "אתה מוכן להסביר לגברת שזה לא מקובל אצלנו?", פנה אלי בלחישה רב המלצרים. תהיתי למה זה מפריע שהיא מניפה את התיק - והאיש השיב: "לא מפריע לנו שהיא מרימה את התיק, הבעיה היא שיש לה בתוכו בקבוק מים והיא שותה ממנו בהיחבא, כדי שלא להזמין מאיתנו מים בתשלום".

שאבתם מים (מינרלים) בששון

מסתבר ששיטת מחזור בקבוקי הפלסטיק מגיעה לשיאים חדשים דווקא בחו"ל. כל בקבוק פלסטיק חד פעמי הופך לרב פעמי ובגדול. כוכבי המחזור הם בקבוקי ה 1.5 ליטר שטסו בתיקי היוצאים מהארץ. הם נשלפים בזמן ארוחת הבוקר במלון וללא כל בושה ממלאים אותם שוב ושוב במים מינרלים ממתקנים, או בקבוקים, שמוצבים בחדרי האוכל.

מים גנובים ימתקו (צילום: shutterstock)

כשהערתי פעם לנוסעת שזה לא מקובל ושהמקומיים לא מסתכלים על זה בעין יפה, התגובה היתה: "לא כתוב פה שאסור". כשאמרתי לה שגם לא כתוב שמותר לקחת את הכסא והשולחן, היא פשוט לא התייחסה.

באחד מבתי המלון ניגש אלי האחראי על חדר האוכל וביקש שהנוסעים הישראלים ייכנסו ללא התיקים. שאלתי אותו אם זו מדיניות המלון שמתייחסת לכלל האורחים. כשהוא השיב שהם מבקשים זאת רק מישראלים, סירבתי בתוקף. אמנם העמדתי פנים של כועס, אבל בתוך תוכי הבנתי מאיפה נולדה הדרישה הזו, והתביישתי.

הפיצוחים מהבית, וגם ההתנהגות

ישראלים רבים נוהגים בערב שבת לשבת במרפסת ביתם או בגינה יחד עם חברים ושכנים, לפצח פיצוחים ולסכם את השבוע שעבר. את מנהגם זה הם לוקחים איתם גם לחו"ל, וזה לא משנה להם שאין במלון מרפסת משותפת או גינה. כל מקום מתאים למען הגיבוש החברתי עם הישראלים האחרים, שהם זה עתה הכירו, ולא אחת הופך מסדרון המלון לסוג של מתנ"ס זמני.

מנהלת של אחד מבתי המלון התקשרה פעם לחדרי בשעת לילה מאוחרת של ערב שבת ואמרה שנוסעים ישראלים מפריעים את מנוחת שאר האורחים. התמונה שנתגלתה לעיני כשהגעתי לקומה המדוברת, היתה כאילו לקוחה מהווי השכונה. הנוסעים הישראלים הוציאו כיסאות ושולחנות מהחדרים למסדרון, הערימו על השולחנות גרעינים, פיסטוקים ועוד מיני מתפצחים, ושוחחו זה עם זה בקולי קולות. "מה קרה? אנחנו בחופש, אסור להנות?", היתה התגובה.

מנעול הדלת תקוע? בשביל זה יש כתף

עידן המפתחות לחדרים הולך ונעלם מהעולם ובמרבית בתי המלון כיום משתמשים לפתיחת דלת החדר בכרטיס מגנטי. לא אחת הכרטיס המגנטי לא כוייל כראוי ולכן הדלת לא נפתחת. במקרה כזה יש לגשת לקבלה ולצרוב מחדש את הכרטיס. לרובנו זה ברור.  

רגע, מה עושים עם הדלתות? (צילום: shutterstock)

זה לא היה ברור כל כך לנוסע ישראלי במלון מפואר בצפון איטליה. כשהכרטיס לא פתח לו את החדר,

הוא השתמש בשיטת סרטי הפעולה ופרץ בכתפו את הדלת. הוא ממש לא הבין על מה המהומה שעוררו אנשי צוות המלון, שלא כל כך התלהבו מהתושייה שהוא גילה. התענוג עלה לו 1,800 יורו, כי היה צורך להחליף את כל הדלת והמשקוף.

כמדריך וכמלווה קבוצות בחו"ל אני פותר בעיות רבות ודואג שהנוסעים ייהנו ויבלו ככל שניתן. לא פעם, אני שואל את עצמי איך נהיינו כאלה? הרי יש לנו אנשים נפלאים במדינה, יש לנו נוער מדהים, יש לנו מורשת, תרבות ושורשי מסורת עמוקים, אז מה גרם לכך שרבים מאיתנו מתנהגים כאילו "הכל מגיע לנו"? מהיכן רבים מאיתנו סיגלו להם את גסות הרוח, אי הסבלנות, אי הסובלנות וההתנשאות כטבע שני?

שוב, לא כולם כאלה, אבל אותם אלה שכן אינם מעטים ומכתימים את הרוב.

הכותב הוא מדריך טיולים בחו"ל.

אתם בעלי עסק או נותני שירותים מתחום התיירות? נתקלים ב"טיפוסים" כאלה ואחרים? אם יש לכם מה לספר לנו על התייר הישראלי כיתבו לנו למייל: tourism@y-i.co.il